כשהילדים שלי היו קטנים, סיפרתי להם המון סיפורים.
בעיקר היו לנו שני סוגי סיפורים מהלב: סיפורים של לפני השינה וסיפורים לנסיעות. כשהם היו קטנים, בית הספר והגן היו רחוקים מאיתנו למדי. הרגשנו שהנסיעה המשותפת ברכב היא זמן איכות מקסים לסיפורים. אז התחלנו מסורת של סיפורים מהלב לנסיעות, ולא סתם סיפורים, אלא סיפורים עלילתיים, כאלה שמתאימים לשעות יום. אלה היו סיפורים בהמשכים, והם נמשכו שנים.

בדרך לשם, סיפרתי להם את: "דובי סנאי וירגזי", שהיה סיפור בהמשכים על חברים הגרים יחד ביער, על התמיכה והשיתוף ביניהם, על הרפתקאותיהם והתמודדותם עם בעיות וסכנות ביחד.  בדרך חזרה, היה לנו את הסיפור בהמשכים בשם: "נער היער". זה היה סיפור על חבורה מיוחדת שחיה ביער. הסיפור הזה היה רצוף בקצת יותר סכנות וקצת יותר עלילות גבורה. לבעלי היה את הסיפור האהוב מכולם: "סנאי ארנב וחולד" – סיפור גדוש עלילות על החברים והנסיכה טובה'לה, שהולכים להחזיר את הגמד ואת משפחתו בארץ הגמדים.

טוב, אז עכשיו הילדים גדלו, והרגשתי שאני חיבת להעלות על הכתב, בתור נוסטלגיה, את כל הסיפורים האלו, שהיו כל כך חביבים, כל כך יקרים, וכל כך חלק מעולמם הקטן, המתוק והעשיר של הילדות. ומכל זה יצא ספר, עם ציורים מקסימים שציירו בתי וחברתה המוכשרת לא פחות.

אני רוצה להביא לכם כאן חלק מההתחלה של הפרק הראשון של הספר. שימו לב היטב, כי כל הספר הזה חובר באופן שאנחנו לומדים כאן, כלומר, דרך תמונות אינטואיטיביות פנימיות. שימו לב לאיכות, למהות, לתחושות ולאווירה העוטפים אתכם מן הסיפור. האם כך אתם מרגישים כבר את הסיפורים שלכם?

פרק ראשון ובו נכיר את דובי, סנאי וירגזי

פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער. ירגזי חי בקן שבנה לו על ענפי העץ שלהם.

יום אחד, התעורר דובי בבוקר, יצא מהמיטה, והתמתח. הוא ניגש לחלון המטבח, הסיט את וילון התחרה שהיה תלוי בו, והביט החוצה. היום היה עדיין מוקדם, השמיים היו קצת אפורים ערפילים, ואד אפרפר – שקוף כיסה את פני האדמה. אבל דובי ידע, שעוד כמה שעות כל זה יעלם, ושהיום הולך להיות יפה, כחול ומבריק.

בשמחה זו הוא שם עליו את הסינר, ורצה להכין מיד לארוחת הבוקר פנקייק עם אגוזים וחמוציות, כמו שסנאי אוהב, ועם תוספת זירעוני חמניות, כמו שירגזי אוהב, ו המון המון רוטב דבש וריבה ניגרים ונוזלים כאלה מלמעלה, כמו שדובי אוהב…

אבל אז, כשהוא ניגש למיטת העץ שבה תמיד ישן סנאי, מכורבל בשמיכת הזנב הסמיכה והערמונית שלו, הוא ראה שהמיטה ריקה!

דובי עצר, ותהה. "מה זה?", הוא חשב לעצמו, "הייתי בטוח שהיום אני קמתי ראשון! איפה סנאי יכול להיות?" אז הוא הציץ בחלון, והציץ שוב, ושוב עוד יותר ביסודיות, ולא ראה שום סנאי!

דובי נהיה קצת עצוב. "איפה סנאי? …הייתי בטוח שהוא פה, בעריסה לידי, ושאני מכין לו עכשיו פנקייק טובים כאלה, כמו שהוא אוהב, ופתאום אני מגלה שאני פה לגמרי לבדי.. מה זה פה?!… זה לא יפה!…אז אולי.. אולי אני אצא החוצה לחפש את סנאי?"

ועכשיו, אתם חייבים לדעת, שדובי, כשהוא היה בבית, ועם סינר, ומבשל, ומוקדם בבוקר, הוא לא אהב בכלל בכלל לצאת החוצה. לצאת החוצה?! מהמאורה הביתית החמימה, היבשה והנעימה, אל האוויר הקריר, הלח, והצונן? לא ולא, הפרווה של דובי לא אהבה את זה בכלל!!

אבל הפעם זה היה שונה. דובי היה נחוש. הוא הוריד את הסינר, התעטף בצעיף חם – כי דובי לא אהב שקר לו – ויצא בצעדי און דרך דלת המאורה החוצה.

האוויר היה צונן, כל עלי העשב הירוקים היו מלאים עדיין טיפות טל זעירות, שקופות ונוצצות. אפשר היה לראות את הלחות של הבוקר כמו אד אפרפר שמונח מעל העשב, וגם הרחק הרחק מעבר לגבעה אל היער, ואל המישורים הרחוקים שהשתרעו מעבר ליער.

אבל בינתיים, מי עמד לו שם, ליד בול עץ ענק שנפל מזמן מהעץ הגדול שלהם? – סנאי! סנאי, ולא אחר! הוא עמד לו שם, כולו נמרץ ופעלתן, והתעסק עם משהו עם המון זרדים ארוכים מפותלים זה בזה. "מה זה?" שאל את עצמו דובי, וניגש בזהירות לסנאי. הוא התקרב, הולך במין חצי עיגול בצעדיו הכבדים והרכים, לאט לאט, עד שעמד כמעט מול סנאי. ואפילו אז, סנאי היה כל כך כל כך שקוע בעבודתו, שלא ראה את דובי בכלל!

"סנאי!" אמר לו דובי.

ואת ההמשך, תוכלו למצוא בספרי, דובי סנאי וירגזי. פרטים נוספים ואפשריות רכישה