הילדים שלנו – שמרגע לידתם הם מורגשים כחלק מאיתנו, חלק בלתי נפרד. הם מקבלים מאיתנו את מיטב ההשקעה לגדילתם, על פי ההבנה שלנו. דרך זאת של גדילה, כידוע, ארוכה ודורשת מאמץ רב, תשומת לב, פינוי מקום ממקום איתן ועוד. הזמן חולף והם גדלים ומתבגרים. הולך ומתהווה לנגד עינינו אדם נוסף, אדם חדש, שמגלה את העולם, שמגלה את עצמו, ושואל מהי דרכו, יוצא אליה ובונה אותה.

מאחר שהטור הזה עוסק בפסח, עולה בי השאלה מה מבקש מאיתנו החג הזה, באופן סמלי, בכל הנוגע לקשרים שלנו בכלל, ולקשר בינינו לבין ילדינו בפרט? בכל תורות העומק של התפתחות האדם מומשל הניקיון, הכה-מזוהה עם חג הפסח, למובן של "התרוקנות", התחדשות, פעילות אקטיבית ויזומה מתוך האדם עצמו. תורות הסוד מביאות את מהות התנועה הזו: מהישן לחדש, מן העבר לעתיד דרך ההווה. כך, למשל, הפסוק "וישן מפני חדש תוציאו" (פרשת בחוקותי, ויקרא כ"ו).

.
הריקון, הניקיון וההתחדשות האלו הן פעולות תודעתיות, הכרתיות ופנימיות, שרק האדם יכול לעשות, בהיותו בעל תודעה עצמית ויכולת פוטנציאלית נתונה לבחירה, לחופש. זוהי תנועת ההתפתחות של האדם משחר לידתו ועד יומו האחרון: התנועה, הבנת דברים בצורה חדשה, הסתכלות חדשה, התפתחות מתמדת, התהוות.

פסח – מבט חדש על הילדים

זמן הפסח הוא הזמן שמסמל לנו את ההתחדשות הזו כפי שאנו רואים גם בטבע עצמו, בעולם החושים החיצוני. הטבע כולו מתעורר, לאחר השהות במעמקי האדמה ויוצא אל האור – אביב הגיע!

ומה בנוגע לילדים שלנו? אני חושבת שהמהות הזו של מבט חדש אינה מדלגת על הקשר שלנו עמם. המבט החדש עליהם ואליהם, המבט המתהווה, מתבקש מאיתנו שוב ושוב במהלך גדילתם. אני מתכוונת לביסוס הולך וגובר של עמדה פנימית האומרת: על אף שזהו הילד או הילדה שלי, אין זה אומר שאני מכירה אותו, יודעת מיהו לעומק; אין זה אומר שאני יכולה לאפיין אותו בצורה נחרצת ומקובעת. לאפיין ולהגדיר זוהי אמנם הנטייה הנפשית הרגילה שלנו, אך עם זאת איני מכירה ואיני יודעת לעומק את האדם החדש הזה, הגם שהוא הילד שלי; על אף קשר הדם, על אף שגידלתי אותו מהרגע הראשון מקרוב, על אף שראיתי את מצוקותיו ושמחותיו, עדיין איני יודעת.

במילים אחרות, הילד שלי נשאר חידה, במובן הכי טוב של המילה. במובן שמאפשר ויאפשר לו פתיחות, בחירה לעתיד והתנסות – גם כזו של טעויות – עד שיתבסס בדרכו ויפתח אותה, עד שהאני שלו יתבסס ויתגלה.

כדי לממש את העמדה הזו כלפי ילדיי – את המבט המתחדש. זה שיוצא בכל פעם מהעבדות של מבט ישן אל חירות ומבט חדש – אני נזקקת לתודעה שלי. כלומר, לחשיבה פעילה ושואלת. לא כזו שמיד נותנת תשובה – תשובה שבדרך כלל כבר מוכרת לי, גם אם היא מגיעה בגרסה שונה. כך, גם תפיסותיי הכי בשלות, מוכרות ומוצקות יכולות לקבל גוון חדש בהסתכלות החדשה שלי על ילדיי.

אין זה מובן מאליו להסתכל על ילדינו במבט חדש. באופן טבעי, למן הרגע הראשון, אנו נוטים לאפיין אותם, לקטלג, להצמיד להם תכונות אופי. ברור שיש בזה מן האמת. עם זאת, התנועה הנוספת של להישאר סקרנים כלפי הישות החדשה הזו, היא תנועה מהותית לבריאות התפתחותם, במידה הנכונה, באופן הנכון ובכלים הנכונים.

אם כך – שאילת שאלות; לומר לעצמי: "אני לא באמת יודעת עד הסוף את ילדיי, גם אם אני יודעת.."; הקשבה פתוחה ופעילה; שיח פתוח; הטלת ספק במחשבותיי, בתפיסותיי ובדימויים שלי על הילד שלי, כי גם אם הן מבוססות היטב באירועי העבר, עדיין אין זה מעיד על ההמשך.
זהו הניקיון והחיבור לעוד צעד של חירות שאני מאחלת לכולנו לכל השנה, גם בפסח.
בברכה לחג של התחדשות וחזון.