מצד אחד מתבגרים מתנהגים כאילו אנחנו לא רלוונטיים לחיים שלהם. מצד שני, הם זקוקים, ורובם גם רוצים את הנוכחות של ההורים. אנחנו צריכים לשים לב שאנחנו לא מוותרים עליהם כי "ככה זה עם ילדים בגיל ההתבגרות". דברים שאנחנו יודעים אבל טוב להיזכר מידי פעם.
אי וודאות מול גיל ההתבגרות
חלק מלהיות הורה לילדים מתבגרים אומר לחיות ברמה מסוימת של אי ודאות. אנחנו לא כל הזמן יחד איתם, ואנחנו לא יודעים מה הם עושים, מה עובר עליהם, ועם מי הם נמצאים. לפעמים, גם כשהם לידנו אנחנו לא יודעים מה הם חושבים או מרגישים. וככה זה. הם גדולים והם בוחרים במה לשתף אותנו.
.
ובכל זאת, אנחנו ההורים שלהם. וכדאי שנדע, עד כמה שאפשר, מה קורה אתם. יהיו כאלו שיאמרו שזו אשליה לחשוב שאנחנו יכולים להשגיח עליהם. בייחוד בגיל ההתבגרות. לכולנו יש סיפורים על סיפורים שסיפרנו להורים שלנו. כמו שהם חשבו שהם יודעים עלינו בוודאי גם לילדים שלנו יהיו סיפורים שכאלו. ובכל זאת, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לדעת, לכוון ולשמור על גבולות (ראו אימון בגבולות בגיל ההתבגרות)
אז איך עוזרים להם לערב אותנו?
שואלים:
לא להשאיר בבטן את אי הודאות.
חשוב לכם לדעת לאן הם יוצאים?
תשאלו.
לא עונים?
תשאלו שוב.
שימו לב לטון הדיבור – שאתם לא הופכים את השיחה לחקירה, שאתם נחושים לקבל תשובה ולא משדרים שאתם נואשים.
משוחחים
מתחילים לדבר. תחשבו מה מתאים לספר על היום שהיה לכם וספרו. תתחילו בדברים שקל לכם לדבר עליהם (צופים, ציונים, בגדים). תוך כדי השיחה, אפשר לגלוש לנושאים נוספים. אם הם לא משתפים פעולה, מצאו זמן מתאים לשיחה אינטימית ודברו איתם בישירות, איך הייתם רוצים שתהיה התקשורת ביניכם.
משחררים
לזכור, שלא תמיד הם רוצים לספר וגם לא כל דבר. גם אם אנחנו מחשיבים עצמנו הורים פתוחים וקשובים, הם לא תמיד מרגישים נוח לספר.
מגיעים
ליום הורים בבית הספר, למשל, תגיעו מספר דקות קודם ותסתובבו בחצר, בקיוסק, בשירותים. תראו איפה הם מבלים מספר שעות לא מבוטל בכל יום. תכירו את המורה, תראו מי הילדים אתם בכיתה ותפגשו הורים נוספים.
ולסיום
גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב. הם אמנם יותר גדולים ויותר עצמאיים, אבל הם גם עדיין ילדים בתקופה שמנסים, בודקים ונועזים. שיקול הדעת שלהם עדיין לא מפותח מספיק. הם צריכים את ההכוונה של ההורים ורוצים שנהיים נוכחים בחיים שלהם, גם בגיל 17.