ההתנהגות שלנו מבוססת על מה שאנו קולטים ממערכות התחושה – הן מספקות למוח מידע שעוזר לנו לתפקד ביעילות בעולם. כשהקליטה החושית מאורגנת היטב ומביאה לתגובה התנהגותית מועילה, המוח מבין שהתהליך חיובי. לעומת זאת, ליקוי באינטגרציה הבינחושית, משמעו חוסר יכולתו של המוח לעבד תחושות ביעילות (פקק תנועה במוח). כשהמוח קולט פחות מדי או יותר מדי מידע חושי, קשה לאדם לארגן את המידע ולכן הוא מתקשה להגיב בצורה הולמת.

ילד בן חמש, בגן חובה, הגיע אלי בעקבות תלונות של הגננת על אי שקט. הוא אינו נח לרגע, מתנועע ומדבר ללא הרף, מפגין קושי בקשב ובריכוז, אינו ניגש לעבודות יצירה וגם לא למשחקי קופסה – לא פאזלים, לא בנייה. הוא בתנועה מתמדת. רק משתולל בגן. בבית, הדבר היחיד שהוא עושה זה לשחק במחשב.

בבדיקה שערכתי לו זהיתי שיש קושי בוויסות חושי :

1) חוסר בתחושת השרירים המפרקים והגידים (חוסר תחושה עמוקה, חוסר תחושה פרופריוצפטיבית) – תחושה זאת נותנת לנו את תחושת הגוף, איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים, והיכן ממוקמים אברי גופנו.

2) קושי בתחושת התנועה ושיווי המשקל (תחושה ווסטיבולרית). תחושה ווסטיבולרית נותנת לנו מידע על מיקומנו בחלל ואחראית על שיווי משקל, טונוס שרירים, קשב ותיאום שני צדי הגוף, על היכולת להזיז את העיניים מצד למד ללא תנועת ראש, ועוד.

3) קושי בהתמדה במשימה – יכולת הריכוז מאוד נמוכה.

ללמוד מהטרמפולינה

ילד עם חוסר תחושה עמוקה זקוק להרבה מאוד תנועה, תנועה חזקה, כדי שירגיש את גופו – למשל, לדחוף דברים כבדים. כמו כן, אם יש חוסר בתחושה הווסטיבולרית, יש גם צורך בתנועה רבה. ילדים אלה אוהבים נדנדות, קרוסלה, מגלשה. הם אינם מקבלים סחרחורת, לעומת ילדים שמוחם מקבל יותר מדי מידע מהמערכת הווסטיבולרית. ילדים אלה אינם אוהבים מגרשי משחקים, אינם אוהבים להתנועע. הם סובלים בנסיעות, מקיאים ואינם אוהבים להיות במקומות גבוהים.

הכנתי עבור הילד מספר פעילויות, למשל – טרמפולינה, שבה הוא התבקש לקפוץ. הוא קפץ 3-4 פעמים וירד ממנה, וחיפש פעילות אחרת. לשאלתי מדוע הפסיק לקפוץ, ענה שאין לו חשק. כל פעילות שהצעתי לו, ביצע פעם או פעמים ורצה לעבור הלאה.

במפגש הבא, נתתי לו לבחור את המשימות בעצמו. הוא בחר להתנדנד על מקל שתלוי מהתקרה (כמו מתח). הוספתי לו משימה – תוך כדי נדנוד, לבעוט בכדור. שוב הוא רצה להפסיק מהר מאוד, אך הצלחתי לשכנע אותו להמשיך עוד קצת, במטרה להאריך את יכולת ההתמודדות שלו עם משימה.

חזרנו לטרמפולינה, כמו בפעם הקודמת, רק שהפעם ביקשתי ממנו תוך כדי קפיצה לציין בפניי את כל שמות הירקות שהוא מכיר. הוא הצליח לשלוף רק שם של ירק אחד. ראיתי שיש לו קושי גדול לשלוף מהזיכרון – הוא עסוק כל הזמן בדמיון , במשחקי מחשב, זומבים למיניהם וכו', הילד "הרדים" את מוחו, דווקא בתקופה קריטית להתפתחות המוח. אין לו עניין בסובב אותו. הוא ניסה לגרור אותי לשיחה על הדמויות מהמשחקים.

הכל קשור לתנועה וחשיבה

בשיחה עם הגננת והמרפאה בעיסוק, הגענו למסקנה שהילד סובל מהתמכרות למשחקים ויש צורך לגמול אותו כדי שייפתח לפעילויות אחרות, גם במסגרת הבית וגם במסגרת הגן.

במפגשים הבאים, המשכתי עם המתקנים והפעילויות שהוא בחר ותוך כדי פעילותו, הוספתי משחקי מילים, חשבון, סיפור שהיה צריך לזכור כדי להשיב על שאלות בנושא, וכן הלאה. המטרה של פעילות זאת היא חיבור התנועה עם החשיבה – כל דבר שאנו עושים קשור לתנועה ולחשיבה. יכולת הריכוז משתפרת ממפגש למפגש, הוא החל להגיע למפגשים בשמחה, רגוע ומוכן לכל התנסות. בכל מפגש הילד קיבל גם עיסוי עמוק, כדי לעבוד על חוסר התחושה העמוקה. כמו כן, הנחתי את ההורים לעסות אותו כל יום לפחות פעם ביום (האם דיווחה שאחרי העיסוי הוא מאוד רגוע).

במפגש החמישי הוא הגיע רגוע, הצליח לעבוד על שלוש משימות בלבד כשהוא מחזיק מעמד בכל פעילות זמן רב. הגננת דיווחה לי שהיא מרגישה שמתחיל איזה שינוי בילד.

ההנחיות להורים היו:

1. לעסות אותו כל יום לפחות פעם ביום.

2. לצמצם עד כמה שאפשר את השימוש במשחקי מחשב.

3. הפנייה לקלינאית תקשורת כדי לעזור לו עם שליפת המילים, בניית משפטים, העשרה של אוצר המילים.

4. הפנייה להנחיית הורים, כדי לעזור להורים להתמודד עם קשייו של הילד, ולהבין שאין לו  עדיין  שליטה בדחפים שלו והתנהגותו אינה נובעת מרצון       להפריע, ולעזור להם למצוא דרכים לעזור לו לשלוט בדחפים ולארגן את התנהגותו בצורה הולמת למצב.

5. הגננת קיבלה הנחייה להגיע עם הילד להסכם שהוא משתדל עד כמה שהוא יכול לשבת במפגש בשקט, וכשהוא מרגיש שאינו מסוגל יותר, לתת לה     סימן, והיא תמצא דרך לעזור לו.

כעבור זמן מה, דיווחה לי הגננת שהיא מרגישה שיפור – הילד עושה מאמצים גדולים כדי להתאים את עצמו למצב בגן, לחברה ולחוקים שקיימים בגן. יכולת הקשב עלתה, והוא מוכן להתמודד טוב יותר עם המשימות.