שמי עינת מטלון, נשואה פלוס שלושה. אני עובדת בספארי מאז שנת 1982, כמנהלת המרפאה ועוזרת הווטרינר. בנוסף, אני משמשת כאמא מחליפה/מאמצת לגורים ולגוזלים שבספארי.

אבל את הסיפור הזה אני מביאה דווקא מהבית: אצלנו בבית תמיד היו חיות מחמד ובעלי חיים , חלקם מבויתים וחלק חיות בר. פרויקט נהדר בשם "כאן גרים", במסגרתו סטודנטים חוברים לאזרחים וותיקים כדי להפיג את בדידותם ולשפר את תחושת הביטחון שלהם, הזכיר לי את הסיפור הזה, על ג'ינגר וטופי.

ג'ינג'ר היא הכלבה הוותיקה שלנו וטופי היא החתולה החדשה, וגם היא שלנו. בימים אלו שמתי לב שג'ינג'ר הולכת ומזדקנת לנגד עיניי. כושר השמיעה שלה ירד וכן כושר הראייה. לזכותה ייאמר שפיזית היא נראית טוב מאד וגופה חזק ובריא, כיאה לכלבים מעורבים. כשהמגבלות האלה צצו, היא איבדה את בטחונה והגיבה אליהן בפחד ובחרדה. היא חזרה להתנהגויות ישנות, כמו יבבות בכל פעם שמישהו יוצא מהבית.

אהבה ממבט ראשון

את ג'ינג'ר אספנו בספארי לאחר שננטשה על ידי אחד המבקרים, בתוך גן החיות. היא הייתה בת קרוב לשנה והאומללות שלה הייתה נוראית. מיד כשראיתי אותה היה לי ברור שהיא סובלת מחרדת נטישה וכאן אני חייבת להיות גלויה ולומר את האמת: לא באמת רציתי להכניס לביתנו כלבה עם היסטוריה קשה וילדות עשוקה. באותן שנים גדלו בביתנו כמה וכמה חיות בר נטושות או יתומות שהיו זקוקות לטיפול מיוחד מכל בני המשפחה.

וכך, בעודי מתלבטת, הגיעו למקום ילדיי עופר,מאיה, עמית ושחר כדי לראות את האוצר הקטן. כמובן שהם מיד התאהבו בקטנה ואת יללותיה ההיסטריות פירשו כרצונם – זאת אומרת, שהיא מבקשת ורוצה שניקח אותה לביתנו. לא יכולתי, ואולי גם לא רציתי, להתמודד מול כל המשפחה ולצאת "הרעה", אז נתתי את אישורי לאמצה ולקחת אותה לביתנו. למרבה הפלא, בחלוף הימים, ג'ינג'ר הסתדרה לא רע בכלל עם כל חיות הבר שעברו בביתנו הקט וחיות המחמד. היא נפגשה עם גורי דורבנים, גורי קיפודים, גורי איילים, וולד של אלפקה ושל יעל, גוזלים של דורסים וגוזלים של ציפורי שיר.

אהבה ממבט שני

היום, ג'ינג'ר כבר בת 13. שיערה כבר הלבין וכוחה קצת נחלש. וכמו שלא טוב היות האדם לבדו, כך לא טוב היות הכלב לבדו. לכן, עלה במוחי הרעיון לחברותא בשבילה. יום אחד, לפני ששה חודשים, הכנסתי הביתה גורת חתולים מתוקה ושובבה מאין כמוה, ושמה בישראל: טופי .

המפגש הראשון בין ג'ינג'ר לטופי היה צפוי: טופי רצתה רק לשחק וג'ינג'ר התעלמה ממנה בהפגנתיות וייחלה בסתר ליבה שנחזיר את ה"מזיקה" הקטנה למקום שממנו היא באה.

ובכל זאת, בכל יום שעבר, טופי הצליחה להתקרב לג'ינג'ר יותר ויותר. חוקים וסדרים נקבעו לאט לאט ובהדרגה: מי בעלת הבית? מי אוכלת ראשונה? איפה ובאיזה צלחת כל אחת אוכלת? לאחר מכן, הן למדו את שפת הגוף האחת של השנייה: כשטופי נשכבת על הגב ומנפנפת ברגליה, למה היא מתכוונת? וכשג'ינג'ר כורעת על רגליה הקדמיות והטוסיק למעלה למה היא מתכוונת? וכך שתיהן למדו גם את שפת הגוף של כל בני המשפחה.