במסגרת סיירת הורים, ששמה לה למטרה להגביר את בטיחות הנוער בעיר באמצעות מעורבות הורית, יצא לי ללוות בחורצ'יק שבעקבות שתייה לשוכרה, הוצא ממסיבת תיכונים באחד המועדונים. הבחור כבר הקיא את נשמתו, התאושש קצת והצעתי לו שילך לנשום קצת אוויר כי ממילא הוא "תקוע" בגלל ההסעות, עד גמר המסיבה. להפתעתי הוא שאל אם אוכל להצטרף אליו. זו לא בקשה רגילה ומתוך סקרנות רבה, נעניתי בחיוב.

אבא גזעי?

שאלתי אותו האם לא כדאי שיתקשר הביתה כדי שיבואו לאסוף אותו ולא ייאלץ להמתין עד סוף המסיבה. הוא שתק רגע ואז פתח במונולוג הבא: "שמע, יש לי אבא גזעי, באמת, גם החברים שלי חושבים ככה. הוא מדבר בדיבור שלנו, לא נבהל כשמזכירים שתייה ועישון וגם על בנות אפשר לדבר אתו. אפילו פעם בחתונה הוא נתן לי כוסית וויסקי ויחד עשינו לחיים".

"נו", אני קוטע אותו, "תרים לו טלפון שיבוא וייקח אותך הבייתה".

"לא יילך", הוא השיב. "בתכל'ס, הוא לא מרשה לי לשתות ואמר שדיר בלאק אם יתפוס אותי שותה. אז אני יכול לקרוא לו?".

להטמין את הראש בחול

בינינו, הוא באמת לא יכול לקרוא לו וכמה חבל שאביו לא מבין שמה שהוא לא רואה, לא בהכרח לא קורה. החוכמה היא לשמור על הגבולות מתוך הבנה שייתכן והם ייחצו- זה האתגר האמיתי של האבא! החשיבה שעדיף להטיל איסור נוקשה ולהאמין שההוראה נשמרת – היא מבחינתי הטמנת הראש בחול.

אני חושב שבמקרה זה, העצה המעשית ביותר שעולה בדעתי היא לייצר מערכת יחסים כזו שבמסגרתה, הילד ירגיש בנוח לפנות להורה, גם אם פישל. כדי להגיע למצב כזה, רצוי לבנות את הסמכות והאמון לאורך השנים – ויש לחזק ולתחזק אותם תמיד.