אל "בית הנערה" הגענו במסגרת השתלמות של מתנדבי סיירת הורים, שהעביר רן, רכז עמותת עלם האזורי. בית הנערה הוא מתחם מלבני המשתרע על פני יותר ממאה ועשרים דונמים של קרקע עירונית רבת ערך. בשתי צלעות הוא תחום על ידי כבישים ראשיים. צלע נוספת תחומה בשכונה של בתים פרטיים והרביעית בשדה שהולך ומתמלא בבתים משותפים. בעבר שכנו במקום שני מוסדות פנימיה עבור נערות שהוצאו מבתיהן.
בית הנערה נוסד בפריפריה גיאוגרפית וחברתית כאחד. בזמנו, השטח היה שייך לעיריית תל אביב, והיא בחרה להקים במקום הנידח את הפנימיות, ולהרחיק מתוכה את הבנות, שלא מצאו מקום בביתן. מאז זרמו המון מים בירקון. המוסדות סגורים כבר למעלה משלושים שנים, ובמקום פועל (על חלק מהשטח) בית הספר הדמוקרטי.
.
ההזנחה היתה בכל
הגענו לשם בטור ארוך של זוגות ושלשות. עברנו את מבני בית הספר הדמוקרטי ומספר מטרים משם פנינו ימינה. הטור שהשתרך הפך לדבוקה אחת. יותר נעים לפחד ביחד. המקום היה חשוך מאד ושקט מאד. לא שמענו קולות לילה של צרצרים או עופות האופייניים לסביבת טבע. השביל בו הלכנו היה זרוע בזרדים יבשים שהשמיעו קולות פצפוץ כשדרכנו עליהם. הסבך משני צידי השביל היה גבוה ולעתים עבר את גובה אדם.
בעודנו מתקדמים החלו לבצבץ שלדי גגות משופעים, שפעם נשאו בגאון רעפים והיום עומדים בשיממונם. פנינו מהשביל לכיוון אחד הבתים שהיה גדול בשטחו ובעל שתי קומות. בטרם נכנסנו פנימה צעק רן בקול רם "ערב טוב, יש כאן מישהו?". הוא רצה לכבד את הפרטיות של באי המקום במידה והיו. הם לא היו באותו לילה.
נכנסנו למסדרון שמימינו ומשמאלו היו פתחים של חדרים. פנסי הטלפונים הודלקו, ואז נראה המסדרון הארוך והפתחים של החדרים. נראה שזה היה מבנה הכיתות בו למדו הנערות. בחדרים נראו בקבוקים מפלסטיק ומזכוכית, זרוקים ללא סדר. ההזנחה היתה בכל: במשקופים קלופי הצבע, בצינורות הפלסטיק שהוליכו פעם כבלי חשמל וכיום הם תלויים ברישול, חלקם צמודים לקיר וחלקם תלויים ברישול באוויר. החלונות היו פרוצים, ונראה שהם במצב הזה זמן רב, משום שלא היו שברי זכוכית בסביבה. בחדר אחד היתה מונחת ספת עור מהוהה, שלא ניתן היה להגדיר את צבעה. בחדר אחר היה מונח בפינת החדר מזרן קפיצים מעופש.
.
גרפיטי על הקריות- כמו סיור במוזיאון
דווקא לפרטים אלו שמנו לב מאוחר יותר, משום שמה שצד את העין ברגע שנכנסנו לחדר הראשון היו הגרפיטי. ציורים וכתובות בגדלים שונים כיסו את הקירות בכל החדרים. היו ציורים ענקיים שכיסו קיר שלם והיו קטנים יותר, חלקם צוירו בצבע אחד ואחדים היו צבעוניים ובוהקים בצבעים זרחניים. צוירו שם דמויות וציורים מופשטים. דמות גבר מקועקע וחורץ לשון אימתנית, או מלך עם כתר שנראה קצת מוזנח, פורטרט של סיני עם עיניים מזרות אימה ועוד…
עברנו מחדר לחדר במה שנראה יותר כמו ביקור במוזיאון מאשר סיור בחורבה רעועה. למקום הזה מתקבצים ובאים, סיפר רן, בני נוער לא רק מהעיר אלא מהאזור כולו. על אף הכרזת מהנדס העיר כי האזור סגור והבתים מסוכנים לשהייה, וכי הוצא עליהם צו הריסה, החורבות הללו ממשיכות להתקיים ובני הנוער ממשיכים להגיע. עבורם זהו מקום נפלא ומיוחד במינו, אשר קרוב למרכז, ועם זאת מבודד לגמרי. מעין "ארץ לעולם לא" של נערות ונערים, הרחק מעין המבוגרים. ממלכה עצמאית בזעיר אנפין בלב העיר.
יצאנו מהמבנה הגדול ועברנו למבנה חד קומתי שהיה חורבה בכל מובן ועניין. גם שם היו גרפיטי על הקירות, אבל שם צדה את עיני כתובת בצבע שחור ובצידה הימני, דמות של שועל בצבע חום. חזרתי לפתחו של המבנה הגדול וגם שם היתה בדיוק אותה הכתובת. גם במבנים האחרים בהם ביקרנו חיכתה באזור הפתח אותה הכתובת עם אותו שועל. איני יודע כמובן בידי מי נכתבה הכתובת, אך ברור שהכותבת או הכותב ידעו בדיוק לבטא את דעתם. לשם כך הוכנה מראש הכתובת בתבנית, וספריי שחור וחום הוכנו מבעוד מועד.
.
זעקת בני הנוער
הרגשתי כאילו חרב דקה ומחודדת ננעצת בחזי. הכתובת הזו מוענה לנו המבוגרים, אולי נכתבה להורים או למורים ואולי לעובדים סוציאליים, לשוטרים או לשופטים. היא נכתבה בדומיית הלילה, אך זעקתה מהדהדת ונוכחת גם בעת כתיבת שורות אלה. היא נכתבה בלב ממלכת הנוער, במקום שאין סיכוי שמבוגר יעבור באקראי ויקרא את הכתוב.
מדוע זה נכתב כאן? שאלתי את עצמי, מדוע כאן ולא בגינות למשל? אולי התוכן עם המיקום וההקשר יכולים לתת כיוון להסבר מניח את הדעת. למשל על הדילמה של מי שכתב: בין התמרדות ועצמאות לבין הרצון להיעזר במבוגרים. עמוק בפנים הצעירים הללו זקוקים למבוגרים שיעזרו להם בתקופה הכה מבולגנת בחייהם, אלא שאיזה צעיר יעז ויאמר למבוגר אני זקוק לך? ברגע עלול הצעיר להפוך מטרה ללעג וציניות מצד חבריו. לכן את הזעקה הוא משמיע כאילו היא חלק מהדיבור של בני הנוער. והזעקה נראית כך:
0
