כל בוקר התחיל אצלנו בבית עם הרבה ציוצים שונים ומשונים. לפעמים היו אלה גוזלי השחרורים שצווחים בקול ומבקשים מזון. לעתים, גוזלי הדוכיפת שהציוצים שלהם נשמעים כמו שריקות. לא הייתי זקוקה לשעון מעורר בחדר, כי תמיד היו בבית גוזלים רעשניים שביקשו את ארוחת הבוקר שלהם בצעקות ובצווחות.
.
לא פעם עלתה במוחי המחשבה, שאולי הרעש בבוקר בבית מפריע לילדים שלי. אבל כשראיתי שהם ממשיכים לישון ולא מתלוננים בפניי על ההפרעה, הסקתי שהכל בסדר. לפעמים כשאחד הילדים היה מתעורר יחד עם הציוצים, הייתי זוכה גם לעזרה ממנו. לרוב האכלנו בעדינות את הגוזלים הקטנטנים עם פינצטה, ולפעמים היה צורך בהאכלה עם מזרק קטן. גוזלי עורבנים, עורבים, שחרורים, בולבולים, פשושים וירגזים היו מאד קלים להאכלה. הם היו פותחים את המקור ומבקשים מזון בלי פחד או רתיעה. יותר רגישים היו גוזלים כמו ירקונים, צופיות ומיני ציפורי שיר קטנות אחרות. האכלה שלהם דרשה הרבה סבלנות, עדינות ושקט דממה.
אמא, ציוץ הציפורים מעיר אותי!
הייתה רק בעיה אחת. בעיה שנקראת חופשה של הילדים מהלימודים. בימי החופש, כאשר מאיה, עמית ושחר לא היו צריכים לקום לבית הספר, ציוץ הגוזלים בבוקר לא כל כך שימח אותם. שחר תיארה את המצב הכי טוב ואמרה לי: "אמא, ציוץ הציפורים מעיר אותי!" משפט כזה בדרך כלל יעורר בכל אחד מחשבה חיובית, אבל כנראה שבחופש זה קצת שונה. אז הייתי חייבת לעשות מעשה, ולכן בימי החופש הגוזלים עברו מהחדרים של הילדים לחדר שלי ושל עופר. מזל שלהורים אין חופשים גדולים…
.
הסיבות שמגיעים גוזלים לבית החולים לחיות בר שבספארי בשיתוף רשות הטבע והגנים הן רבות. למשל נפילה מהקן. ואז הגוזל נמצא בסכנת חיים, כי הוא חשוף לטריפה ולקור ואין ביכולתו לאכול עצמאית. או למשל מחלה של הגוזל, או מקרה מוות של ההורה המטפל. ישנם לצערי גם מקרים של איסוף לא מוצדק על ידי אנשים. למשל, במקרה שראו גוזל על הארץ וחשבו שהוא יתום ואין מי שמטפל בו. כל גוזל או אפרוח שהגיע לבית החולים היה עליי לטפל בו 24/7 על מנת שישרוד, יגדל, ויצליח לשוב לטבע. הצלחת הטיפול בקטנים אלו גרמו לנו לסיפוק גדול, הרגשת שליחות ואושר עילאי.