"אני כבר לא יודעת מה לעשות, כל ארוחה משפחתית נגמרת בעצבים. במקום שיהיה לנו כייף יחד, הוא בוכה ומתעצבן ובסוף קם באמצע האוכל". כך סיפרה לי אמא של עומר (שם בדוי) בן 8. עומר הוא ילד אמצעי ויש לו אח גדול בן 12 ואחות קטנה בת 5.

עומר הארנבון רוצה לשבת עם הגדולים

הצעתי לעומר לארגן ארוחה לארנבונים. הלכנו לקטוף להם חובזות, סידרנו הכל בערמה בכלוב והוא הזמין את כולם לאכול. כשכל הארנבונים היו סביב האוכל שאלתי אותו מי זה מי. עומר חילק אותם להורים, ילדים ואורחים. שאלתי מי האורחים ומי זה במשפחה. אמרתי לו "אם אתה למשל עומר הגדול ויש לך שני אחים אז איך זה במשפחה של הארנבים?"

עומר הצמיד ארנבון לו ולכל אחד מהאחים שלו. דיברנו על מי שיושב ליד מי? האם זה משנה איפה כל אחד יושב? עומר הסביר לי, שהגדולים יושבים עם הגדולים והקטנים עם הקטנים, ואי אפשר לשנות מקום וככה זה תמיד. כאשר הארנבון שמייצג את עומר עבר מקום הוא ביקש ממני להחזיר אותו לשולחן של הקטנים. שאלתי אותו איפה הוא רוצה לשבת? עומר הסברי לי שהוא גדול ורוצה לשבת בגדולים, כמו אח שלו שכבר בן 12, אבל אין מקום. הוא צריך להיות עם הקטנים החברים שלו למרות שהוא בכלל רוצה לשבת ליד אבא. הוא אמר שהארנבון כועס מאוד ואז הוא בוכה, וכדי שלא יפריע אבא מרשה לו לקום מהשולחן.

.

במפגש הבא חזרנו על התהליך והבאנו שוב אוכל לארנבונים. הפעם הצעתי לו לקבוע סדרי ישיבה חדשים לארוחה. הוא ביקש ממני לעזור לו לסדר את הארנבונים: מבוגר, ילד, מבוגר, ילד, כולם ביחד. ככה, הוא אמר, הארנבון הזה (שייצג אותו) לא יכעס באמצע ויעשה בלגן לכולם. הצעתי לו בסוף המפגש לספר להורים שלו מה קרה עם הארנבונים ואולי לנסות גם בבית להחליף פעם אחת מקומות. במקביל, שיתפתי את ההורים והם התגייסו לשינוי. בארוחת שישי באותו שבוע כבר היה שיפור ניכר.

המשכנו לעסוק בעזרת הארנבונים בכללים של המשפחה ובמקום שלו בתוך הבית. עומר דיבר על הצורך של הארנבון להיות גדול, הוא טען שהוא לא כמו הארנבונת הקטנה, אלא כמו האח הגדול. הוא שיקף את הצורך שלו להרגיש בולט ונפרד מאחותו הקטנה. ההורים מצדם שיתפו פעולה והסכימו להכניס שינויים קטנים שיתנו לעומר תחושה של  "גדול", שהייתה חסרה לו בתוך הבית. במקביל, ההתנהגות של עומר בבית השתפרה מאוד.

מקום לכל ילד

פעמים רבות, אנחנו ההורים מסתכלים על הילדים שלנו כמקשה אחת. מחלקים אותם לקטנים וגדולים, בנים ובנות. אנחנו עושים חלוקות שנוחות לנו. נוח לנו שכל הילדים ישבו יחד בשולחן ויתנו למבוגרים לדבר. אנחנו גם חושבים שזה מה שהם רוצים. נוח לנו לקלח אותם יחד, או לספר סיפור יחד ושילכו לישון באותה שעה. אנחנו מפספסים את הצורך של הילד להרגיש נפרד ושונה מהאחים שלו. לפעמים 15 דקות הבדל בשעת השינה נותנים לילד תחושה של נפרדות ומאפשרות לנו לסיים את התהליך בקלות ונינוחות.

לפעמים, כשהדברים לא עובדים, ויש הרבה מריבות, אני מזמינה אתכם לעצור ולשאול את הילדים (לפי הגיל כמובן) איך הם היו רוצים שהדברים יתנהלו. תופתעו לגלות איזה רעיונות יצירתיים יש להם. אם קשה להם לבד לבטא את עצמם, תמיד אפשר לפנות לעזרה.