הבוקר התחיל במריבה קולנית ביני לבינו. הילד שלי, אני לא זוכרת אפילו על מה הייתה המריבה, אבל אני כן זוכרת את התחושה. כעסנו אחד על השני, הרמנו קול. הוא יצא מהבית לבית הספר עם דמעות בעיניים, ואני הייתי פזורת נפש ושיער עם דמעות בלב.

הכעס התפוגג די מהר והפך לסוג של רגשות אשם. איך שלחתי אותו ככה לבית הספר? איזה אמא רעה אני שאני שולחת את הילד בוכה ליום לימודים. איך הוא יהיה מרוכז? בטח יהיה לו יום רע. הסתובבתי בבית והרגשתי בפעם הראשונה איך מרגיש אריה בתוך כלוב; חנוקה, חסרת נשימה, כועסת, עלי, עליו, על שנינו, כועסת על הכעס וחוסר השליטה.

אבל לי זה לא עובר
חברה אמרה לי בטלפון, שזה יעבור לו, שזה רק אנחנו שעושות דרמה מכל דבר. סביר להניח שהיא צודקת, חשבתי בליבי, אבל לי זה לא עובר. שמונה וחצי, אורזת את עצמי ופוסעת לבית הספר. הלב האיץ את דופק פעימותיו. בשער הסברתי לשומר שאני חייבת לדבר עם הבן שלי והוא אמר שזה לא מקובל. הוא הוסיף, שאם אני רוצה לדבר איתו אני צריכה אישור מהמנהלת. ממתי אני צריכה לקבל אישור לדבר עם הבן שלי?! הוצאתי את כעסי על האיש הלא נכון והלכתי למנהלת שהייתה עסוקה בישיבה, והמזכירה החיננית ביקשה שאמתין. אז שיקרתי ואמרתי "לא חשוב כבר, אני אלך" ובמקום ימינה פניתי שמאלה ועליתי ישר לכיתתו. הרגשתי כמו גנב, שבא לבקש סליחה מהילד שילד בעצמו.

הם היו באמצע שיעור וכל העיניים הופנו לדלת כשהופעתי בפתחה. גם העיניים הגדולות שלו. הוא לא נראה עצוב ולא נראה שמח. הוא היה מופתע "אמא???" קולו חיזק את תחושת ההפתעה. במסדרון הארוך של בית הספר עמדנו שנינו. שניים שלפני כשעה הקימו רעש מהמומה בכל השכונה ותחושה לא ברורה עמדה שם בנינו. הוא חייך במבוכה ואמר "למה באת? לא שכחתי כלום היום".

.
לבקש ממך סליחה
הסתכלתי עליו, צלקות של צעקות הבוקר לא הותירו סימנים חיצוניים. חברה שלי צודקת, הוא בסדר זו רק אני עם רגשות האשם שיהרגו אותי יום אחד. "סתם, רציתי לראות איך אתה מרגיש" הוא הרים גבה ואמר שקצת כאבה לו הבטן וזה עבר. "באתי כי…" הרגשתי איך המילים מתקשות לצאת מהגרון, ובעוד רגע מבול של דמעות ידבר במקומן. "באתי כי רציתי לבקש ממך סליחה". הוא הרים את הראש ושאל "סליחה? על מה?" מה? איך יכול להיות שהוא כבר שכח? "על איך שהתנהגתי בבוקר. זה לא הגיע לך" הוא חייך, "באמת? בשביל זה באת?" משהו במבט העיניים התחלף למבט המוכר לי.

התחבקנו מלא ולכלכתי לו את השערות עם דמעות מלוחות. "אמא זה בסדר, אני סולח לך, גם את בן אדם וגם אני לא הייתי בסדר". רציתי לעשות לו יום כיף, אבל אז נזכרתי שמחכה לי כיף מסוג אחר בעבודה. יצאתי מאותו השער עם דמעות מסוג אחר. השומר שאל אותי "נו, פגשת את המנהלת? היא אשרה לך?" אמרתי לו "בטח, הכל בסדר". שיקרתי והרגשתי עם זה הכי טוב בעולם. היה לו יום טוב וגם לי – ובעיקר למדתי, שאם יש לי צורך לבקש סליחה, סליחה אמיתית, כזו שבאה מהלב, לא לחכות, גם אם זה מצריך להפסיק הכל ולשקר לשומר ולמזכירה.