"למה רק הילד שלי לא מתחפש?", " כל הילדים משתתפים במסיבה ורק הילד שלי יושב בצד". את המשפטים האלו אני שומעת מהורים רבים סביב חג פורים.  חג פורים הוא הרי חג שמח, כולם צוחקים וכולם מתחפשים, אז למה יש ילדים שלא לוקחים חלק בחגיגה?

זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה

עבור הרבה ילדים התחפושות מעלות חרדה. אצל ילדים רבים התחפושות מביאות איתן התמודדות קשה. כולם מסביב משתנים ויש הרבה חוסר ודאות. מצד אחד, פעמים רבות קשה לזהות את הילדים ולא ניתן לדעת מי זה מי. אם אני לא יודע איזה ילד נמצא מולי איך אדע כיצד להתנהג? מצד שני עולות אצל הילדים מחשבות של מי אני בתוך התחפושת. אם התחפשתי לסופרמן אז זה אומר אני יכול לעוף? אם אני אלזה (מלשבור את הקרח) אז אני יכולה להקפיא את העולם? ואם אני אריה אני מלך החיות?
מעבר לכך, בשנים האחרונות, אצל ילדים בגילאי גן ובית ספר יסודי, חגיגות פורים נמשכות כל השבוע ובכל יום הילדים נדרשים לבוא לבושים לפי נושא מסוים. כל השנה אנחנו אומרים לילדים לא לצאת בפיג'מה ועכשיו כן? אם אני בן אני צריך ללבוש שמלה ביום הפוך (בנות מתלבשות כבנים ובנים כבנות)? ואם אין לי חולצה כתומה בארון מה אני אלבש ביום כתום? ילדים ששיגרת החיים מעניקה להם ביטחון, מתקשים למצוא את עצמם בחגיגות האלו. הם רואים את חבריהם נהנים ושמחים, מה שעוד יותר מעצים את החששות שלהם. ברוב המקרים, הסירוב של הילד להתחפש יושב על הפחד מאי הידיעה וחוסר הודאות שהוא מעבר לחג פורים עצמו.

פינת החי סייעה לנ' להשתחרר מאי הוודאות

בפינת החי אני עוזרת לילדים להתמודד עם חוסר הודאות שהיא חלק משגרת החיים. בעלי החיים משתנים כל הזמן. זאת יכולה להיות זיקית שמשנה את הצבע שלה לצורכי הגנה והסוואה, זה יכול להיות פרפר שמתחיל כזחל הופך לגולם ואז לפרפר, וזה יכול להיות אוגר שנולד ערום עם עיניים סגורות ובזמן קצר מגדל פרווה ומשתנה.

יחד עם הילדים אנחנו עוקבים אחרי השינויים בבעלי החיים, אנחנו חושבים יחד איך הם מתמודדים עם השינוי שעובר עליהם. האוגרים לדוגמא, נולדים בלי פרווה ועם עיניים סגורות. במשלך שלושת השבועות הראשונים שלהם הם נראים כל יום קצת אחרת. בהתחלה הם ורדרדים, ואז העור מקבל גוון כהה יותר. כמה ימים אחרי מתחילה לצמוח פרווה שמתעבה מיום ליום. ופתאום, הם פוקחים עיניים ומתחילים להתרוצץ בכלוב. הם מתחילים לאכול אוכל ולא רק לינוק. בכל ביקור של הילד בפינת החי האוגר הקטן נראה אחרת. אני מתחילה לשוחח עם הילד על השינויים שעוברים על האוגר. איך הוא מרגיש? מי רואה את השינויים האלו (אמא שלו, אבא שלו, האחים שלו או האוגר בכלוב השכן). במהלך השיחה הילד עושה השלכה של עולמו הפנימי ורגשותיו הוא על בעל החיים. דרך השיחה על האוגר, אני מקבלת פתח לעולמו הפנימי של הילד, מה מעסיק אותו וממה הוא חושש.  כך אני יכולה לזהות את מקורות הפחד אצל הילד.

נ', בת 7, דיברה על זה שאוגר חושש שהחברים שלו יראו שהוא שונה ויצחקו עליו. יחד ניסינו להבין במה הוא שונה מהאוגרים האחרים. ישבנו וצפינו בהם והסתכלנו אם הם מסתכלים עליו? מתייחסים עליו שונה? נ' הבחינה שהאוגרים האחרים עסוקים גם בדברים אחרים. היא אמרה לי "אבל בכיתה שלנו כולם מסתכלים רק עלי כל הזמן וצוחקים עלי". הזמנתי אותה להסתכל גם על הילדים בכיתה באותה דרך כמו שישבנו והסתכלנו על האוגרים. ואז התברר לה שלא כולם מסתכלים רק עליה כל הזמן ועסוקים רק במה קורה לה. התגלית הזאת הורידה ממנה הרבה לחץ ואפשרה לה להיות יותר רגועה ומשוחררת בכיתה. בהמשך, כשהתקרב פורים, היא העלתה חשש שיצחקו על התחפושת שלה. הצעתי לה לארגן מסיבת פורים לאוגרים. מהר מאוד היא הציעה שכולם יתחפשו אותו דבר. שיתפתי את אמא שלה וביחד עודדנו אותה להציע לכמה חברות להתחפש יחד. מהרגע שהיו כמה בנות שמתלבשות אותו דבר, נ' התחילה ליהנות מההכנות לחג. היא קנתה את התחפושת בהתרגשות וחיכתה ליום שתלבש אותה לבית ספר. הלחץ מלהיות שונה וממה שנראה לה שאחרים יחשבו עליה ירד והיא יכולה ליהנות מהחג.

ואם אחרי הכל הילד עדיין לא רוצה להתחפש, אני מזמינה אתכם לתמוך בו ולעודד אותו. פורים הוא זכות ולא חובה וגם להתלבש רגיל זאת הצלחה.
חג שמח.