ילדים פחות מקשיבים למלים. הם מסתכלים על ההתנהגות ועל המעשים של המבוגרים – ומחקים אותנו. להטיף להם מוסר ולהגיד להם איך להתנהג – פחות עובד. חשובה יותר ההתנהגות שלנו, זו שהם רואים לנגד עיניהם.

כשאנחנו רוצים להגיב למקרה שקורה וללמד אותם איך להתנהג, חשוב שהמסר המילולי יהיה הולם למסר ההתנהגותי. אנחנו צריכים לשים לב בעיקר לטון הדיבור ולגוף, כי לפעמים אנחנו רוצים ללמד אותם משהו אחד, ומראים להם משהו הפוך.

למה הכוונה?

למשל, דמיינו תמונה: ערב משפחתי בבית. ההורים מכינים ארוחת ערב ומדברים על היום שהיה. יואב (בן 5) ואיתי (בן 8), משחקים בלגו בחדר. זהר, האבא, קורא להם לאכול, והם לא באים. הוא מתקרב לחדר ובדיוק רואה שאיתי זורק קוביות על ה"יצירה" שיואב בנה. זה נורא מכעיס אותו והוא צועק על יואב "מה אתה עושה?!" ומתקרב אליו בכעס.

"קראתם לנו לאכול, ויואב לא בא" – מסביר איתי הנזוף.

וזהר צועק: "וזו דרך לקרוא לו?! אני בטוח שאתה יכול לחשוב על עוד דרכים לקרוא לו לאכול".

יואב נעלב וזהר ממשיך לצעוק: "למשל להגיד לו 'אבא קורא לנו לשולחן', במקום לזרוק עליו קוביות?!".

זהר רוצה ללמד את איתי איך להתנהג אבל הוא צועק עליו – "אפשר להגיד".

למעשה, זהר מתנהג בדיוק כמו איתי. הוא "זורק" עליו מילים, כמו שאיתי זרק קוביות על יואב. הוא מתכוון ללמד אותו איך להתנהג אבל מראה לו בדיוק אותה התנהגות.

כשהאבא ניגש לילד (גם) בכוונה ללמד אותו דרך התנהגות, הוא צריך להראות את הדרך.
למשל, אם הוא רוצה ללמד שאפשר להסביר במקום לצעוק ולכעוס – שיסביר.