אחד הדברים שלא מפסיקים להפתיע ולרגש אותי בעבודה שלי עם אמהות ובנות, זה כאשר מתאפשר לי להיות שותפה לדברים שמתרחשים מאחורי הקלעים של הסדנא. כלומר, בבית ולא בזמן המפגשים עצמם. מקרה כזה אירע לי באחת מהסדנאות של "אמהות ובנות מצווה", סדנה של שישה מפגשים שאני מעבירה.

באותו ערב קיבלתי טלפון מהאם
רק יצאנו לדרך, קבוצה של שמונה אמהות ושמונה בנות שלא מכירות זו את זו. המפגש הראשון הוא מפגש הכרות כייפי וחווייתי, שבחלקו כל אמא ובת מקבלות משימות שמצריכות שיתופי פעולה מסוגים שונים ומגוונים. במפגש בלט במיוחד הזוג גליה ונעמה (שמות בדויים), שהאינטראקציה ביניהן נראתה מאוד קשה. תקשורת מלאה בוויכוחים ובמאבקים, התנגדויות וביקורת (בעיקר של הבת כלפי אימה), וכמובן שלא היה מה לדבר על שיתוף פעולה.

כמי שנפגשת עם הרבה מאוד אמהות ובנות בגיל ההתבגרות, מאבקים, ביקורת והתנגדויות לא זרים לי כלל וכלל, אלא שבדרך כלל לוקח זמן עד שהמשתתפות מרשות לעצמן לחשוף בקבוצה את החלקים האלה בקשר שלהן. לכן הפתיע אותי שכבר במפגש הראשון צצו ועלו אצלן דברים לא פשוטים ובעוצמות גבוהות. עזרתי להן ככל שיכולתי במהלך המפגש וסימנתי לי לדבר עם גליה למחרת כדי לבדוק מה שלומן.

לא הספקתי. באותו ערב קבלתי טלפון מגליה. היא בכתה. בהתחלה חשבתי שהבכי נבע מהקושי שעלה במפגש וכבר הייתי נכונה להרגיע אותה, אבל טעיתי. היא בכתה מהתרגשות כשסיפרה לי מה קרה אחרי המפגש.

.

וכך גליה (האמא) סיפרה לי:

"בדרך חזרה מהסדנא רבנו באוטו. זאת הייתה נסיעה ארוכה והיה לנו הרבה זמן לריב… נעמה הטיחה בי דברים קשים ואני לא התאפקתי והטחתי בה בחזרה. צעקנו, כעסנו והיא גם בכתה כל הדרך הביתה. זה היה כל כך קשה ומתסכל. בכלל, בתקופה האחרונה היחסים בינינו נהיו קשים, עם הרבה מריבות ותחושה של ריחוק שרק הולך ומתעצם. זה מעציב אותי מאוד לראות איך היא מתרחקת ממני, ואיך כל ניסיון שלי להתקרב נהדף על ידה ורק מרחיק אותה יותר.

כשהגענו הביתה היא נכנסה לחדרה והסתגרה, כרגיל. אני הייתי עסוקה בענייניי, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה. הנה נכשל עוד ניסיון שלי להתקרב אליה ולשפר את היחסים בינינו. הייתי ממש חסרת אונים לגבי המצב, מותשת ומיואשת.

אחרי חצי שעה נעמה יצאה פתאום מהחדר והגישה לי מעטפה סגורה. פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה מכתב. בהתחלה לא רציתי לקרוא אותו בכלל. חששתי. חששתי מהדברים הקשים שהוא עלול להכיל. נשמתי עמוק והתחלתי לקרוא. לא האמנתי למראה עיניי! היא כתבה לי כמה שהיא אוהבת אותי ואיזו אמא נפלאה אני בשבילה והודתה לי על כל הדברים שאני עושה בשבילה. הייתי בטוחה שזאת בדיחה צינית! אני רגילה לשמוע ממנה רק ביקורת והאשמות וזה היה כל כך לא אופייני. קראתי את המכתב שוב ושוב כדי לעכל ולקלוט שזאת לא בדיחה ושמדובר בדברים אמיתיים. נכנסתי לחדר שלה ומצאתי אותה יושבת מכורבלת על המיטה שלה. התיישבתי לידה והתחבקנו חיבוק ארוך וחזק, ופשוט בכינו ביחד. זה היה מדהים! האמת שאני ממש בהלם. אני לא מבינה מאיפה זה הגיע. הייתי חייבת לשתף אותך!"

.

לפעמים גם מפגש אחד יכול לפתוח פתח למשהו אחר בקשר
מי שמכיר אותי יודע שאני מאמינה גדולה בכוחו של תהליך ולא בשיטת "זבנג וגמרנו". האמונה הזו היא שהובילה אותי בתחילת הדרך לבנות את הסדנאות כסדרות של מפגשים, כשבכל מפגש יש התנסות בכלי חווייתי שונה. הזמן שבין המפגשים מאפשר לדברים להמשיך את פעולתם הטבעית ולחלחל פנימה אל תוך הקשר. הייתי עדה להרבה תהליכים כאלה אצל אמהות ובנות. תהליכים משמעותיים והדרגתיים. אבל המקרה הזה היה שונה ומיוחד. הפער הגדול בין מה שהתרחש במפגש לבין מה שהתרחש לאחר מכן בבית, מהירות המהלכים והעוצמות הפתיעו אותי.

בזמן השיחה עם גליה, וגם לאחריה, עלו בראשי הרבה שאלות ותהיות, למשל: מה היה שונה בריב שלהן הפעם שגרם לנעמה לשנות את הדפוס הרגיל (להתפרץ ולהסתגר בחדרה) ולכתוב לה מכתב כל כך נוגע ללב? האם גליה הגיבה אחרת הפעם לטענות של בתה כלפיה ואפילו לא שמה לב? האם היה משהו במפגש שגרם לאחת מהן לשינוי בתגובה? האם הייתה משמעות לנוכחות החדשה של הקבוצה? לא לכל השאלות היו לי תשובות באותו רגע. עם הזמן (ליוויתי אותן בסדנאות לאורך שלוש שנים) למדתי להכיר את דפוסי ההתנהגות ודפוסי הקשר שלהן יותר לעומק, אבל לא על התהליך ארוך הטווח שהן עברו רציתי לספר כאן.

השיחה הזאת עם גליה עזרה לי להבין, שלפעמים גם מפגש אחד יכול לפתוח פתח למשהו אחר בקשר. כשאנחנו חוות משהו שהוא משמעותי עבורנו יש תחושה ש"נפל אסימון", כלומר התרחשה איזו תובנה פנימית. לתובנה כזאת, שמחברת תחושות, רגשות ומחשבות יש יכולת לחולל אצלנו שינוי. אפשר לדמות את התהליך הזה להליכה בשביל. לפעמים אנחנו הולכות בשביל, שברור לנו שהוא לא נכון עבורנו, ובכל זאת אנחנו ממשיכות ללכת בו. ההבנה שאנחנו צועדות בשביל הלא נכון לא תמיד תגרום לנו לשנות ולבחור בשביל אחר, אבל כאשר מתרחשת תובנה, המצב נעשה בהיר וברור יותר. לפתע מבעד לענני האבק (הריבים, העימותים והכעסים שלנו) אנחנו פשוט יכולות לראות שביל נוסף ,ופשוט לבחור להתחיל לצעוד בו.