החלטיות מצד ההורים אינה חוסמת את התפתחות הילדים, ואיננה פוגעת ביחסים הקרובים בין ההורים והילדים. להיפך: היא מסייעת להם להתפתח בתוך מרחב מוגדר ומוגן. היא מלמדת אותם לקבל החלטות ולשקול שיקולי דעת מורכבים. ההורים צריכים לדעת שזה מתפקידם לקבל החלטות, לא לחשוש מכך ולהניח, כי כביכול הדבר יפגע ביחסיהם עם הילדים.

האימון בהחלטיות מתייחס למיומנות הנדרשת להורים, כדי ללמד את ילדיהם, בגיל שנתיים עד שלוש, אילו החלטות ביכולתם לקבל ומה נמצא בסמכות ההורים. הלימוד הזה חשוב לתפקוד היומיומי, לבניית היכולת החברתית של התנהלות אל מול סמכות שמחוץ להם.

מצד אחד, ההורים מקבלים החלטות עבור הילד, בהתאם לערכי המשפחה והחברה. מצד שני, אנחנו רוצים לאפשר לילד ללמוד לקבל החלטות בעצמו, בהתאם לצרכיו ויכולותיו, ולהתנסות בקבלת אחריות על מבחן התוצאה. כדי לבטא בצורה טובה יותר את האיזון בין החלטות ההורים לבין החלטות הילדים, אנו מציעים לוותר על המונח השגור "הצבת גבולות". זהו מונח המגיע מעולם הצבא, ומרמז על יחסים המושתתים על מאבק כוח. במקומו אנחנו מעדיפים את המונח "הענקת גבולות", ואפילו "הענקת מרחב החלטות": ההורה מלמד את הילד את גבול המותר, ובכך מעניק לו את תחושת הביטחון במרחב המוגדר.

אין כאן בעיית משמעת

החלטיות נדרשת אל מול התנגדות. היא מסייעת להורה להוציא לפועל החלטה, למרות שיש התנגדות מצד הילד. עם זאת, החלטיות אינה שווה לתוקפנות (אגרסיביות), ואינה כרוכה בכעס או רגשות שליליים. אפשר להיות החלטי באופן רגוע וברור. לומר "עד כאן" או "לא", משום שזה מה שנכון לאותו רגע.

את ההתנגדות של הילדים ראוי לפרש בדרך נכונה. בגיל המוצג באימון, גיל שנתיים עד שלוש, הילדים מבינים לראשונה את היותם נפרדים מההורים. הם לומדים, לאט לאט, מה המשמעות של היותם הם עצמם, בנפרד מאנשים אחרים. אחת הדרכים ללמוד זאת היא על דרך הסירוב. כאשר הם אומרים "לא" הם מבטאים את ההבנה שלהם שיש ביכולתם לומר דבר שונה ממה שההורים אומרים. כללו של דבר, ההתנגדות של הילדים היא לא "בעיית משמעת", אלא עניין של למידה.

החלטיות מלמדת

כאשר ההורים מקבלים החלטות עבור ילדיהם, הם במקרים רבים מלמדים את הילדים כיצד לנהוג. הילד הצעיר (גיל שנתיים לערך) רואה את המציאות באופן חלקי, והוא ממוקד במה שקורה כאן ועכשיו. כאן ועכשיו הוא רוצה, למשל, להמשיך לשחק בגן השעשועים. הילד הצעיר אינו רואה, ואינו יכול לראות, את מה שיקרה בעוד כשעה או שעתיים. למשל, שאם נשאר בגינה ונאחר לחזור הביתה, תתעכב גם שעת ארוחת הערב. בעוד שעה יהיו הילד וההורה רעבים ועצבניים, והאווירה תהייה ככל הנראה פחות נעימה.

ההורה יכול לחזות קדימה ולשקול שיקולי דעת מורכבים. לכן זאת חובתו לקבל החלטה עבור הילד, מבלי להיעתר לרצונו של הילד, המבוסס כאמור על כאן ועכשיו. בדרך זאת הילד לומד, מיום ליום, כיצד מתנהלת שגרת החיים במשפחה. לאורך זמן הילד יזהה את היתרונות שבהחלטת ההורה, וכך ילמד בעצמו לשקול שיקולים שונים, ולשכלל את יכולתו לקבל החלטות.

הורים נמנעים מהחלטיות

יש הורים שנרתעים מהחלטיות, מחשש שהיא עלולה לפגוע ביחסי ההורה והילד. למשל, במידה והילד יתעצב ויבכה לנוכח חובת הציות להחלטה של ההורה. בהקשר זה צריך לזכור שהחלטיות אינה רק "מציבה גבולות" או "מקנה הרגלים" – דברים שעלולים להיתפס כנוקשים שלא לצורך. החלטיות מלמדת את הילד דברים על דרך החיוב: מה מותר, עד כמה ובאיזה תנאים. ומשנחצה קו המותר, היא מורה כיצד לקבל החלטה לפעולה אחרת.

סיבה נוספת, היא החשש שהילד יעמיד את הסמכות של ההורים במבחן. הילד יחריף את התנגדותו, יפתח עימות, שבסופו ההורים יאלצו להפעיל סנקציות כדי להשליט מרותם על הילד. כלומר, ההורים צופים בדמיונם מלכתחילה את ההתדרדרות האפשרית (והלא רצויה) ומוותרים עליה מראש. במקרים רבים, החשש הזה מצד ההורים, הוא הגורם להתדרדרות שהם כה רוצים להימנע ממנה. החלטיות מלכתחילה תמנע את ההסלמה.

בין רצונות לבין צרכים

בעת קבלת החלטות, על ההורה להבחין בין הרצונות של הילדים לבין הצרכים. למשל: הילד צריך לאכול ארוחת בוקר, לעומת הילד רוצה לאכול ממתקים; הילד צריך להתקלח, לעומת הילד רוצה שרק אמא תקלח אותו. לעיתים, ההבחנה בין השניים אינה כה ברורה, שכן אותה פעולה תהווה מענה גם לצורך וגם לרצון. למשל, הילד רוצה להישאר לשחק עם חברים, ויש לו גם צורך לשהות בחברת בני גילו, ולשכלל את כישוריו החברתיים.

ההבחנה הזאת חשובה לשיקול הדעת בעת קבלת ההחלטה בידי ההורה. באופן כללי, כאשר מתעורר צורך של הילד, ראוי לתת לו מענה. לעומת זאת, לרצונות (כפי שאנחנו יודעים מעצמנו) אין סוף, ולכן ראוי לעיתים לשים להם גבול. חשוב לעשות הבחנה בין "צריך" לבין "רוצה" בהתנהלות מול הילדים. צריך להיענות לצרכים של הילדים, ורצוי, כשמתאים ואפשר, להיענות לרצונות. בכל מקרה, בגיל הצעיר (הילדים בני שנתיים), זהו תפקידם של ההורים, ולא של הילד, להעריך את מידת הנחיצות והחשיבות שיש להעניק לבקשות של הילדים.

לאפשר גם לילד

תפקיד ההורים אינו רק להציב ולסמן גבולות לילדים, ולדרוש מהם צייתנות. להורים תפקיד חשוב ללמד את הילדים לקבל החלטות בעצמם, ולקחת אחריות על תוצאות ההחלטות. בראייה לטווח רחוק, אנחנו לא רוצים ילדים שפועלים מתוך חשש לעונש או תאווה לפרסים, גם לא ילדים צייתנים או כאלה שמרצים את זולתם. אנחנו רוצים ללמד את הילדים לקבל (ואף לקחת) עצמאות ואחריות.

על כן, במקרים בהם יש מידה של גמישות, כדאי לשתף את הילדים בקבלת ההחלטות. למשל, להיענות לרצון של הילד להישאר לשחק בגינה אם זה לא מאוחר מדי, ואם לא עייפים או רעבים מדי. במקרים כאלה אפשר להדגים קבלת החלטה ביחד עם הילד.

לסיכום

ההחלטות צריכות להתבצע משום שהן ראויות וטובות. אין סיבה להוסיף דברי שידול ושוחד כגון: "אם תבוא אתן לך…"; או איומים ועונשים כגון: "אם לא תבוא, לא תקבל…".

החלטיות מצד ההורים אינה חוסמת את התפתחות הילדים, ואיננה פוגעת ביחסים הקרובים בין ההורים והילדים. להיפך: מסייעת להם להתפתח בתוך מרחב מוגדר ומוגן. היא מלמדת אותם לקבל החלטות ולשקול שיקולי דעת מורכבים. ההורים צריכים לדעת שזה מתפקידם לקבל החלטות, לא לחשוש מכך, שכביכול הדבר יפגע ביחסיהם עם הילדים.