מורתי – אנא תראי אותי
כשאני צועד במסדרון, נתקל בארון והכול נופל ונשבר
זה לא במתכוון למרות שזה קרה כבר בעבר.
כשאני ליד גיל יושב ומבלי משים לה כל דבר מפיל,
כשצילי עם העט משחקת ואני לרגע לא יכול לשבת בשקט
וכשאת מנסה בשיעור להסביר ואני פתאום פורץ בצחוק אדיר
זה לא בגלל שאני רע, מופרע, או סתם חסר תקנה
ואיני מתכוון להוציא לך את הנשמה.
בכל לילה בשנייה שלפני התנומה, אני מבטיח לעצמי שמחר אהיה ממושמע
מתפלל שזה יקרה ואפילו רק לשעה הראשונה.
מורתי, אני יודע כמה קשה לך, פרצופך מעיד על כך
אין לי מרשם קסמים וגם לא טכניקות וכלים
אך בי עדין התקווה שאני יכול לתפקד כשורה.
מורתי, איני מבקש רחמים ולא ויתורים
אני מבקש רק שתאמיני בי!
ואולי תגלי שאני לא רק מפריע, מציק ומיותר
שאני יכול גם לתרום לכל השאר
—-
כותב המכתב, שמר ארזי, חווה את הדברים מניסיון אישי. בדברי ההסבר לבלוג שלו בהורימוס הוא כותב:
כנראה תמיד הייתי שונה אך הסביבה לא שמה לב. בהרבה מובנים הייתי "בוגר" לגילי, אולם בדברים אחרים הייתי שונה. למזלי הרע אף פעם לא היית "מופרע". לכן, כנראה, היה קל ונוח לוותר לי ועלי !! בערך מכיתה ב' או ג' התחיל מסע הייסורים שנמשך שנים.
שנים שמעתי שאני "עצלן" אשר "לא מנצל את הפוטנציאל". בדיעבד, הנורא מכל היה חוסר הידיעה של "מה יש לילד?" וההערות של הסביבה ודרך קבלתה. חוסר היכולת שלי להסביר שאני רואה אחרת, שומע אחרת וכנראה גם מבין אחרת, פשוט חיסלו כל חלקה טובה ביכולת שלי לפתח איכות חיים ראויה.
בעזרת אנשים טובים בדרך, הצלחתי (בגיל 22) להבין שאיני אשם וגם לא טיפש. לאחר אבחון ומתן עזרה נכונה הצלחתי לסיים בגרויות וגם שני תארים (בחינוך מיוחד), ושמתי לי למטרה לשמש כפה ועזר לאותם ילדים.
0
