הורים יקרים, הרבה זמן לא נפגשנו, ובינתיים מזג האוויר הפך לחורף שמנסה לצאת לאור ולהתגשם. אני מקווה שבזמן שחלף יכולתם למצוא לכם קצת זמן, ולנסות להעלות תמונות פנימיות יפות בתוך עולמכם. אני בינתיים הספקתי לספר המון סיפורים, וגם להתכונן להעברת סדנאות על סיפורים מרפאים לגננים ומחנכים. אני חושבת שלפני התרגיל הבא, אשמח לתת לכם דוגמה לסיפור שסיפרתי לילדה אחת חמודה. נראה לי שהסיפור הזה, אף כי סיפרתי אותו לה ובשבילה, יהיה אהוב על הרבה ילדים והורים. שם הסיפור היה:

האריה והחיות

פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, היה היה אריה. האריה היה גדול, יפה, צהוב וחזק. האריה שכב לו בשמש, עם עיניים עצומות, והתחמם. הוא לא ישן, אבל עיניו היו עצומות כבר זמן רב מאד. כל כך הרבה זמן היו עיניו עצומות, שהאריה כבר הרגיש ממש לחוץ.  כמה זמן אפשר להיות ככה, עם עיניים עצומות, ולא לראות את העולם??
ואז, לאט לאט, הוא התחיל לפתוח את העיניים. כשעיניו נפתחו לגמרי, הוא ראה, שיש מסביבו המון דברים: דשא ויער, פרחים ופטריות… והכל היה מיוחד מאד!
קם האריה, התמתח לכל אורכו וחיפש עם מי הוא יכול לשחק. ורק אז, הוא הבחין לפתע, שמתוך היער מנצנצות המון עיניים. עיניים קטנטנות, מבריקות, סקרניות ומתוקות!
האריה התיישב וגירד את פדחתו. הוא לא ידע מה לעשות. היו שם חיות. הרבה חיות. אבל כולן היו כל כך, כל כך קטנות!
היו שם עכברים קטנים, סנאים קטנים, ציפורים קטנות, וקיפודים קטנים ומתוקים….
"אבל כיצד אני, אריה כל כך גדול, יכול לשחק איתן?", חשב לעצמו האריה בעצב, "אני בטח אפחיד אותן נורא!"
התיישב האריה שוב, הביט ביער בעיניים עצובות, ולא זז כלל, כדי לא להפחיד את החיות.
אבל אז, ראו זה פלא, התחילו כל החיות לצאת מן היער. הן הקיפו את האריה המשתומם במעגל, וסנאי אחד קטן פסע קדימה, ואמר בקול רם וצלול:
"אריה, למה אתה עצוב?"
"כי אני רוצה לשחק אתכם" ענה לו האריה, "אבל אני מפחד שאפחיד אתכם נורא!"
"אבל למה?" קרא אליו הסנאי הקטן.
"כי אני כזה גדול, ואתם כל כך, כל כך קטנים!" ענה לו האריה בעצב.
"אה, שטויות!" צחק הסנאי. "אנחנו לא מפחדים בכלל. נכון, חברייא?"
"בטח שלא!" צהלו כל החיות הקטנות. "אנחנו נשמח לשחק אתך!"
האריה שמח מאד, שכח בכלל לפחד, וקם לשחק עם החיות. אך אחרי רגע או שניים, הוא קפא במקומו שוב.
"סנאי!" הוא קרא "איפה אתה? יש לי שוב בעיה!"
"מה קרה?" שאל הסנאי הקטן, שהיה בדיוק באמצע טיפוס על העץ שלידם.
"ומה אם אני אדרוך עליכם? ומה אם אני בטעות אפליק לכם בזנב? זה יכאב!" אמר האריה המודאג.
"אני מבטיח, שאנחנו ניזהר. נכון, חבריא?"
"בטח שכן!" קראו כל החיות הקטנות מראשי העצים. "אנחנו ניזהר מאד!"
מאותו רגע, האריה לא חשש משום דבר. הוא שיחק, וקפץ, וטיפס, ורץ, כל אחר הצהריים, עד בוא הערב.
ובערב, כשהאמהות של כל החיות הקטנות קראו להן לבוא הביתה, לאכול ארוחת ערב, לצחצח שיניים ולישון, גם האריה הלך הביתה, למאורה שלו, שם את ראשו הענק על כפות ידיו הגדולות והרכות ונרדם, עם חיוך טוב וחם.
אז לילה טוב לאריה, לכל החיות הקטנות, ליער שסביבן, לשמש, לירח, לכוכבים. לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!

ולכולכם, ולילדיכם, לילה טוב גם.
והלילה, לפני השינה, נסו בבקשה לעצום את עיניכם, ולראות, בלב, סיפורים משלכם.
התבוננו בתמונות הנגלות ובוקעות מעיני רוחכם.
אל תספרו אותן עדיין. הישארו עמן. נסו לראות את הסיפור הנגלה לפניכם. היו אתו, נסו להתחבר אליו, להרגיש אותו ולאסוף אותו אל לבכם.
אם תעשו כך כל ערב, אולי, לאט לאט, תגלו בתוככם את הרצון המענג, לספר אותם גם לילדיכם.

כל טוב, ובהצלחה,
מציפורי של הסיפורים.