בשתיים וחצי בדיוק עמד בפתח הדלת ילד נמש עם ילקוט על הגב ופרצוף שאומר כולו: "קחי צעד אחורה לפני שאני מתפוצץ". לקחתי צעד אחורה ושאלתי: "הכל בסדר?" כן, הטון היה מודאג והוא ענה: "לא!!!" חד משמעי עם שלושה סימני קריאה.

את הדרך לחדרו הוא עשה במהירות תוך כדי זריקת התיק וטריקת דלת, שהרעידה את הקירות, גם של השכן. "מה קרה?" קול דאגה מופרזת בקע מגרוני, דאגה שהפכה להיסטריה מוחלטת מאחורי הדלת הנעולה, שקולות בכי בוקעים מתוכה.

ילד מתבגר זו צרה מסוג אחד, ילד מתבגר בוכה זו צרה מסוג אחר. זו צרה שגורמת לכל פעמוני הרעש לנוע בקצב מסחרר ואיתם קולות של כל הקלינאים מהטלוויזיה, שמדווחים על אחוזי המתאבדים בגיל הנפיץ הזה. "תפתח לי ומיד את הדלת" דרשתי נמרצות ונחרצות. "תעזבי אותי בשקט, לא רוצה". לעזוב או לא לעזוב? זו השאלה.

עזבתי. טוב, לא ממש. שלב א' עשיתי קולות של עוזבת, "טוב, אם זה מה שאתה רוצה", אמרתי בקול רם פלוס, תוספת ווקלית של צעדים מתרחקים "הלכתי, עזבתי, תכף אני חוזרת". שלב ב' הצמדתי את האוזן לדלת וסימסתי לחבר הכי טוב שלו: "מה קרה היום בבת ספר? למה הוא בוכה? זה המורה? הוא הפריע? הצילו, תגיד כבר משהו?" וזה, בנאמנות טוטלית לחבר ילדותו ענה: "אני לא יכול לספר לך". מה???

הפעמונים הגבירו ווליום. עברתי להציק לאמא של החבר, שתבדוק עם הבן שלה באלגנטיות מה קרה לבן שלי. והיא, היסטרית לא פחות כתבה לי בחזרה, שהבן שלה שומר על שתיקה. אז סימסתי למחנכת, שהייתה בדיוק בישיבה וכתבה, שלא ידוע לה על שום דבר, אבל שאנסה את המורה לאנגלית כי היא הייתה בשעה האחרונה, אבל המורה לאנגלית גם בישיבה. קיבינימט, דווקא היום כולם בישיבות?

.
הילד שלי עומד לחתוך את הוורידים והן דנות בציונים? מה קורה בבית הספר בחמש שעות שאני לא איתו? מי המורה שעשתה ככה לילד שלא מפסיק לבכות? כבר רקמתי במוחי תכנית פעולה לנקמה.

זה מסוג הרגעים שבהם אני חשה כמו עכבר במעבדה. חשוב לכבד את הפרטיות שלו, ככה לימדו אותי, אבל מצד שני עד איזה גבול? "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אם אתה לא פותח תוך עשרים שניות אני מזמינה פורץ", הודעתי בנחישות. פורץ מסתבר, זו מילה מפחידה, כי הדלת נפתחה וילד מתבגר עם עיניים נפחות ודמעות שלא מפסיקות לרדת עמד מולי. החלון היה סגור ושום חבל לא נראה בשטח. זהו, אפשר להסדיר נשימה.

התיישבנו על מיטת הנוער מלאת הטישו ואחרי חיבוק ארוך הוא גולל בפני את סיפור האהבה הנכזבת הראשונה של חייו. אם קודם הייתי היסטרית עכשיו הפכתי לשהידית של ממש. כל שרציתי זה לחנוק את אותה ילדה, ששברה לאוצר הקסום את הלב. אבל אז נזכרתי, שבעצם אני המבוגר האחראי בבית, ועכשיו אני זו שצריכה להגיד לו דברים חכמים מלאי קלישאות על לבבות שבורים, ושעד החתונה הכל עובר. אז התקשרתי לאמא שלי. מאיפה לי לדעת לעשות את הדברים האלה?!