מאמר זה מהווה המשך למאמר קודם, בו הוצג מעמדה של ענישה גופנית במדינות שונות בעבר ובהווה.

ענישה גופנית בעולמה של היהדות

כמו בתחומים רבים אחרים גם בשאלה זו לא קיימת "עמדת היהדות", האחת והיחידה והמוסכמת ככזאת. יהודים חשובים לאורך ההיסטוריה הביעו דעות מגוונות והשמיעו קולות לא אחידים בנוגע לענישה גופנית שמטרתה חינוכית.

מצד אחד, יש הנצמדים למסורת המופיעה בברור בפשט הכתוב בספר משלי (יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", או במשלי (כג, יג): "אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות", ורואים באלה מצווה מחייבת או לפחות המלצה חינוכית. מצד שני, יש האומרים, כי פרשנות הפשט שגויה והמונח "שבט" כאן הוא מונח מטפורי, ואין הכוונה לשבט (שוט) ממש, אלא להוכחת הנער הסורר בשבט המוסר ולא במקל ממש.

מצד שלישי, יש האומרים כי על מנת להבין את גישת היהדות לנושא אין להסתפק בקריאת הכתוב בתנ"ך, ויש לבדוק את ההתייחסות אל ענישה גופנית מצדם של החכמים והרבנים בפסיקה היהודית לאורך השנים. בדיקה כזו אכן מראה שההכאה הייתה חלק אינטגראלי ממערכת הענישה היהודית, מצד הורים ומצד מורים – אך ההכאה לא הייתה מעולם מטרה כשלעצמה. ניתן היה להשתמש בה רק כאשר נעשתה כדין, על מנת לחנך ולא על מנת להתנקם או להתעלל, או שלא לצורך, או שלא במידה. על הכאה שלא כדין נענשו יהודים גם בימים קדמונים.

כך, לדוגמה, הגביל רב שמואל בר שילת (שהיה מלמד תינוקות ומוזכר בתלמוד) את עוצמת ההכאה המותרת בתהליך החינוך, והתיר רק מכות "קלות" ברצועת הסנדל. הרמב"ם הכריע הלכתית כ"פָּטוּר" את דינו של אב שהכה את בנו למוות, בניסיון למשמֵעוֹ בעת שלימדוֹ תורה או חוכמה. אף לרמב"ן היה ברור, כי הכאה היא חלק מארסנל הכלים שבעזרתם מַפְנים התלמיד את סמכות מורו "שאין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו".

מול המתירים להכות, מצויים רבנים חשובים אחרים, ביניהם קרובים יותר לתקופתנו, המגבילים את השימוש בענישה בכלל ובהכאת הילדים בפרט. ברוח זו אמר הרב קוק, כי מורים בעלי שיעור קומה חינוכית (ובלשונו: "מצוידים בגבורה רוחנית") אינם נזקקים למקלות חובלים. כלומר, מי שהוא בעל סמכות חינוכית אמתית אינו מכה. והרבי מלובביץ' כתב ש"צודק אשר אין זו הדרך להשתמש בחינוך בעונש השבט, כי לפעמים הכי תכופות יצא שכר – שמשתכרים על ידי זה – בהפסדו. ודי למבין. ורואים במוחש, אשר בתוקף המלובש בדרכי נועם – פועלים יותר". כלומר, הרבי מלובביץ' הוסיף כאן מסקנה מתחום התועלת המעשית-חינוכית: הליכה בדרכי נועם עם התלמיד מניעה אותו ללמידה יותר מאשר הנפת השוט.

ברור לחלוטין שאין מניעה הלכתית מלהכות את התלמיד, ונדמה לי שהחלוקה היהודית המדויקת כאן תהיה בין הרבנים המתירים להכות, שהם בעלי מחשבה מסורתית-שמרנית לבין הרבנים המודרניים יותר, שמשתדלים שלא לעשות שימוש בכלי הענישה הגופנית, אלא כמוצא אחרון.

יחסנו לקבוצות בחברה התומכות בענישה גופנית

פסקי הדין של השופטים ברק ובייניש באו לשנות את המצב המשפטי ששרר קודם להם, ולדעת שופטים אלה הם מבטאים את רחשי זרמי העומק של הציבור בישראל. כלומר, מקור השינוי המשפטי בשינוי תרבותי שעברה החברה בישראל.

אם כך הדבר, כיצד עלינו להתייחס לקבוצות תרבותיות בישראל שזרמי העומק שבהן סבורים דווקא שחינוך טוב נדרש לענישה גופנית? שענישה שכזאת היא חלק מתרבותם הקבוצתית? שהם, למשל, מחויבים לקיים את הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו" כלשונו? האם עלינו לבטל את תרבותן של קבוצות אלו מפני תרבותה של קבוצת הרוב או הקבוצה ההגמונית? האם קבוצת הרוב מחזיקה בעמדה הנכונה משום שהיא קבוצת הרוב? האם קבוצת הרוב יכולה לחייב את קבוצות המיעוט לקבל את תכתיביה בשאלה זו?
שאלות מורכבות כגון אלו בנוגע לענישה הגופנית הן מקרה פרטי של שאלות קשות ומסובכות הקשורות לדיון כללי ורחב יותר, שעניינו הסוגיה הרב-תרבותית במדינה ליברלית ודמוקרטית.
אלה אינם עניינים תיאורטיים שמעניינים רק פילוסופים מתבודדים ומשונים, אלא ענייני יומיום רלבנטיים, שמעסיקים, למשל, את אירופה הרב-תרבותית בת הזמן הזה. שאלות : האם יש לאפשר לתלמידות לעטות חיג'אב בבית-הספר (הצרפתי)? האם יש לאפשר לתלמידים יהודים לחבוש כיפה בבית-הספר (הצרפתי)? ושאלות שקרובות יותר לענייני הגוף והכאב שעומדים במרכזה של רשומה זו: האם יש לאסור (בחוק השבדי) על יהודים למול את בניהם? האם יש לאפשר לתרבות שחפצה בכך למול את בנותיה?

רואים אנו שקווי ההפרדה בין חברת הרוב במדינה ותרבותה לבין תרבות המיעוט ויחסה של זו לבניה, ובפרט לגבי חינוכם, אינם כה ברורים ופשוטים.
ואתם הקוראים? מהי עמדתכם בשאלת הרב-תרבותיות והענישה הגופנית בישראל? בעקבות פסיקתה של השופטת ביניש שאסרה על הורים להכות ילדיהם, ואפילו לא לצורך חינוכי, הגיש חבר הכנסת אברהם רביץ מסיעת דגל התורה הצעת חוק שמתירה להורים להכות ילדם לצורך חינוכו. ההצעה אמנם לא התקבלה, אך מהי עמדתכם כלפיה? האם לדעתכם יש להעניק אוטונומיה תרבותית בשאלה זו לקבוצות שמקובל אצלן מימים ימימה לחנך תלמידים באמצעות עונשים גופניים?

עמדתי: אין בין ענישה גופנית לסמכות חינוכית ולא כלום

במקרה המסוים שלפנינו אפסיק לשבת על גדר הניטרליות האקדמית ואביע את דעתי האישית.
אני מזכיר שעניינו של בלוג זה הוא סמכות חינוכית, ואדגיש שאני משוכנע בשכנוע עמוק שאין בין ענישה גופנית לבין סמכות חינוכית ולא כלום. סמכות חינוכית, כפי שכבר הצעתי ברשומות קודמות, היא יחס בין שני צדדים שמסכימים לה, והיא אינה בגדר של הפעלת אלימות.

לעומת זאת, ענישה גופנית היא אלימות לשמה, גם אם מטרתה חינוכית. אלימות מסוג ענישה גופנית אינה מקובלת עלי בשום מקרה ובשום אופן ובפרט כשהיא מופעלת בידי חזקים כלפי חלשים מהם. השימוש בענישה גופנית מנוגד לסמכות החינוכית ולא תומך בה, אולם לא ניתן היה להצדיק אלימות זו אפילו אם היה בה מן התרומה לחיזוקה של הסמכות החינוכית של המורה. אין להצדיק אלימות של מישהו כלפי חלש ממנו: גם אם כך עושים האמריקנים; גם אם כך סבור רוב הציבור בישראל; גם אם בתרבותו של פלוני מקובל להכות ילדים; גם אם לשום ילד לא ייגרם נזק פסיכולוגי או אחר לטווח ארוך מסטירה "חינוכית" או שתיים.

אין להצדיק אלימות גופנית כלפי ילדים: לא לצורך הפנמת לוח הכפל; לא כדי שילמדו בעל פה פסוקים נבחרים מן השירה או מן התנ"ך; לא על מנת שיכנסו כבר למכונית כי ההורים מאחרים; ואפילו לא בשביל מטרה בריאותית כמו להרחיקם מעישון סיגריות בגילם הצעיר. מקורה של עמדתי זו הוא מוסרי בלבד. אין להיסטורית הענישה הגופנית האישית, המשפחתית או הלאומית שלי בכדי להשפיע על עמדתי בנושא. אין בתוצאות מחקריו של מדע הפסיכולוגיה להשפיע על עמדתי בנושא. כך גם אין אני מתייחס כאן בכלל לפן התועלתני. בין אם המכות משנות את התנהגות הילד ובין אם לאו, אין להצדיק אלימות גופנית. זאת ועוד: אין להצדיק אלימות גופנית אפילו כלפי מי שמצדיקים אלימות כזו כנגד ילדים.

אם אין די בשאלות שהעליתי כאן בכדי להניע את גלגלי המחשבה שעוסקת בענישה, אציע נושא קרוב שיש לתת עליו את הדעת, ואולי אעשה כן בעצמי באופן מסודר בפעם אחרת, והוא הלגיטימיות של הענישה שאינה גופנית (לכל רוחב המנעד שבין מבט זועף לריתוק לבית) בבית ההורים ובבית-הספר.

* ראו מאמר קודם: ענישה גופנית וסמכות חינוכית בעבר ובהווה