בכתה אחת, בבית הספר שבו אני מלמדת, חזר דפוס קבוע בכל השיעורים. תלמידים בעלי ידע, חכמים ונבונים, היודעים לעמוד על שלהם ולהשמיע את קולם, אבל – באופן בולט אינם יודעים להקשיב. בשיחה בחדר המורים הבנתי שהתנהגות זו חוזרת על עצמה גם בשיעורי חשבון, שפה, אנגלית ומדעים. התלמידים פשוט לא מצליחים להקשיב זה לזה או לדברי המורה. השיעורים מתנהלים ברחש תמידי, בחוסר כבוד והתוצאה היא תסכול גדול לתלמידים ולמורים.

תרגיל ראשון: "הם התייחסו זה לזה"

למרות שהכנתי לכתה זו שיעור מוזיקה אחר לחלוטין, החלטתי בוקר אחד לשנות כיוון ולהתחיל בשיעור בהקשבה. כשהתלמידים נכנסו לכתה חיכו להם על הרצפה שני קסילופונים אחד מול השני. התלמידים התיישבו בסקרנות והמתינו להמשך. בירכתי אותם בבוקר טוב וביקשתי שני ילדים מתנדבים לשוחח בצלילים: כל ילד ישב ליד קסילופון ויאלתר מנגינה כראות עיניו. החוק היחיד לשיחה זו הוא שאין לדבר במילים! כל התקשורת תועבר בנגינה בלבד.

שני ילדים אמיצים התנדבו לשוחח ראשונים. היתה דממה בכתה. אחד ניגן. והשני ענה לו. הראשון שוב ניגן והשני שוב ענה. היה דיאלוג ודו שיח מושלם. לאחר ההתנסות הזאת שאלתי: "איזו מין שיחה היתה כאן? הרי אנחנו לא יודעים מה תוכן השיחה. אבל מה אנחנו כן יודעים?"

"הם התייחסו זה לזה" ענתה ילדה אחת.
"הם התיחסו אחד לדברי השני" ענה ילד אחר, "הילד השני חזר על המנגינה של הילד הראשון. הוא ממש הקשיב לו".
"מתי מתחלפים?" שאלה ילדה נוספת.

תרגיל שני: "איך אפשר לשמוע ככה?"

ואכן הגיע הזמן להחליף תפקידים. זוגות זוגות הגיעו לקדמת הכתה ושוחחו באופן נעים ותרבותי אחד עם השני. היה ממש תענוג. לאחר כמה סבבים הזמנתי זוג נוסף של ילדות לשוחח בצלילים אבל הפעם לחשתי לילדה אחת מבין השתיים: "עכשיו אל תהיי כל כך נחמדה… אל תקשיבי. בכל פעם שהילדה הראשונה תנגן תתפרצי לדבריה. אל תתני לה להתבטא בכלל…..". והשיחה החלה. אבל הפעם לא היתה הרמוניה בחדר. בכל פעם שהילדה הראשונה ניגנה הילדה השניה נכנסה לדבריה וניגנה גם. לא היתה שם הקשבה.

לאחר השיחה הזאת פניתי לילדים – "מה דעתכם עכשיו? איזו מין שיחה היתה לנו?" והתגובות זרמו:

"איך אפשר לשמוע ככה?"
"אי אפשר לדבר בצורה כזאת. אם אתה רוצה לדבר לבד אז תדבר לבד, אבל אם אתה משוחח בשניים אי אפשר כל הזמן להתפרץ"
"לא נהנתי בכלל…" ענתה ילדה נוספת.

שיעור בהקשבה ללא שיחה מילולית

מההתנסות הקטנה הזאת באילתור בנגינה, התלמידים למדו המון. למדנו שיש כל מיני אופנים לשיחה בין אנשים. יש שיחות נעימות ויש שיחות קולניות. יש שיחות שמכבדות את המשוחחים ויש שיחות שלא ניתן להשחיל בהן מילה. בכל התהליך העובדה שעניינה אותי היתה שבאופן טבעי התלמידים דיברו על שיחה והקשבה, מבלי שהוצאנו מילה ב"שיחה"! כל התקשורת נסובה סביב צלילים ומוזיקה וההקבלה שלהם לשיחות אמיתיות.

פעילות ההקשבה הזאת הפכה להיות מוטיב פותח בכל שיעור מוזיקה ולדעתי זו תחילת הדרך לתרבות שיחה טובה ויעילה בקרב ילדינו.