במרכזה של רשומה זו עומדת השאלה האם הורה או מורה רשאים להפעיל ענישה גופנית על ילדים על מנת שאלה יקבלו את סמכותם.
מהתרשמות אישית נדמה לי שבדרך כלל להורים ולמורים ישנה עמדה ברורה ובטוחה בנושא זה, ועל פיה הם נוהגים. בדברים הבאים אנסה לערער במעט את הביטחון הזה בצדקת הדרך, ואבקש להאיר מעט את סוגית הענישה הגופנית מזוויות מגוונות, שיציגו גם למי שעמדתו נחרצת את מורכבות הסוגיה.

היסטוריה: מתי והיכן הופעלה אלימות גופנית כלפי ילדים?

התשובה, כך נראה לי, פשוטה וקצרה: תמיד ובכל מקום. ישנן עדויות מובהקות שכך היה בשוּמֵר העתיקה, בקרב היהודים העתיקים יותר והעתיקים פחות, באתונה ובספרטה, ברומא העתיקה, אצל האבוריג'ינים באוסטרליה לפני הגעתו לארצם של האדם האירופאי, בכל רחבי אירופה בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, במאות ה-18, ה-19 ה-20 וה-21 באנגליה ובארצות הברית.

ענישה גופנית בימינו בבתי הספר במערב

רק בשנת 1987 נחקק בבריטניה חוק האוסר על שימוש במלקות בבית הספר הציבורי, ולפי מחקר משנת 2007 מורים רבים בממלכה מתחרטים על שתמכו באיסור זה. מדינת ניו יורק אינה מאשרת ענישה גופנית בבתי הספר על פי חוק שנחקק רק בשנת 1985. בשנת 2013 היו עדיין בארצות הברית 19 מדינות שבהן הותרה ענישה גופנית בבתי הספר. מעניינת העובדה שקיימת חפיפה רבה בין מי שהיו מדינות הקונפדרציה (מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית) לבין המדינות שמתירות היום ענישה גופנית של תלמידים.

ומה עם ענישה גופנית בבית התלמיד?

שבדיה, נורבגיה, פינלנד, גרמניה וספרד אוסרות על הכאת ילדים בידי הוריהם. בבריטניה, ארצות הברית וקנדה מותרת ענישה גופנית "מתונה" כלפי ילדים. במדינות שאינן מערביות הענישה הגופנית של ילדים נפוצה, וכנראה כואבת יותר, גם בבית ובבית הספר.

לאונסקו, ארגון האו"ם האמון על תחום החינוך, עמדה רשמית ברורה המתנגדת בתוקף לענישה גופנית. הארגון אמנם מבחין בין התעללות גופנית לבין ענישה גופנית, כשעיקר ההבדלים ביניהם, לדעתו, נוגעים במידת האינטנסיביות של המעשה ובכוונה העומדת מאחוריו. אולם הארגון קובע שענישה גופנית היא דרך שגויה למַשְמֵעַ את הילד. הארגון מזהיר שאין להחליף את הענישה הגופנית בהתעללות נפשית וקורא למשמע מבלי להפעיל אלימות כלשהי.

הארגון מודע לכך שרבים וטובים מבני האנוש נענשו בענישה גופנית בידי הוריהם במהלך ילדותם (ואני יכול להעיד על כך בעדות אישית) וכלל לא ניזוקו מכך (ועל עניין זה, במקרה הפרטי שלי, איני מוסמך להעיד). אולם, אונסקו מתריע, כי ישנם מקרים שבהם ענישה גופנית אמנם גורמת לילד המוענש לנזק בלתי הפיך.

ואצלנו, בישראל?

עמדת המשפט במדינת ישראל שוללת באופן חד וברור ענישה גופנית בבית ובבית הספר, כפי שניתן ללמוד מפסיקותיהם של השופט אהרון ברק ושל השופטת דורית בייניש. השופט ברק פסק:

"אלימות פיסית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אוזניים – אין מקומן בבית-הספר…חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות… גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית".

בשנת 2000 הרחיבה השופטת בייניש את איסור הענישה הגופנית, ובכך ביטלה למעשה את ההלכה שהתקיימה עד אז במשפט בישראל, כהמשכו של המשפט האנגלי, ולפיה הייתה מותרת ענישה גופנית למטרות חינוך. השופטת בייניש פסקה:

"יש לקבוע כי ענישה גופנית כלפי ילדים או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם פסולה היא מכל וכל… הילד תלוי בהורה, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם… היא פוגעת בגופו, ברגשותיו ובכבודו והתפתחותו התקינה… היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקייה מאלימות. אשר-על-כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום".

ישנם מתנגדים לפסיקות אלו וכך, לדוגמה, עיתונאית בשם אוולין גורדון תקפה את הפסיקות במאמר מלומד ומנומק בכתב העת "תכלת". טענותיה העיקריות (מבין הטענות שרלוונטיות לענייננו כאן) מצביעות על כך שרוב הדמוקרטיות בעולם אינן אוסרות על ענישה גופנית בידי ההורים, שהציבור הישראלי אינו תומך באיסור שכזה, ושבכלל לא ברור שענישה גופנית אכן מזיקה לילד.

ברשומה הבאה של הבלוגוספירה של הסמכות אצביע על כיוונים שונים שמצויים בעולם היהדות ושמתייחסים לענישה גופנית, אשאל האם חברה רב-תרבותית צריכה לאפשר לכל קבוצה תרבותית שבתוכה לקבוע בעצמה את יחסה לענייני ענישה גופנית לצורך חינוך, ואקנח בהצגת עמדתי שלי בנושא.

* ראו מאמר המשך: ענישה גופנית וסמכות חינוכית – חלק שני