הבת הגדולה שלי בת 18, עזבה את הקן ויצאה לשנת שירות. עברה דירה לעיר אחרת. נסענו כל המשפחה ללוות אותה לכניסה לקומונה, מצוידים בכיסאות, מאוורר, עוף בסגנון סיני, חבילות פסטה וטחינה גולמית (צפויה לה שנה של הרבה פחמימות).
נכנסנו לקומונה, זה היה כמו מסע במנהרת הזמן: דירה שכורה שעברה דורות של חבר'ה בני 18, ציורים בגואש על הארונות ומשפטי מחץ בטוש על הקירות, ערימות של מזרונים עתיקי יומין, טינופת במדפי המטבח ואנרגיה של נעורים וחופש.
וצריך לשחרר. לא קל לנו, לא קל לה.
הא-'ב' של החיים
היא באה מצוידת בצבע לקירות ושפכטל. לכי תסבירי את ה-א'-ב' של החיים, איך עושים שפכטל, באיזה חומר מנקים את הגז, איך מסתדרים עם הצפה בביוב (קורה לעיתים קרובות בדירה הזאת, אומרות השמועות). לכי תסבירי שגבינה צהובה זה עניין יקר ושבקומונה של שישה אנשים אי אפשר להשאיר את הבגדים המלוכלכים על הרצפה באמבטיה.
את אומרת לה שעלול לכאוב לה הגב מהמזרון שכבר דורות ישנו עליו ומדגישה כמה זה חשוב שיהיו נחמדים לשכנים כבר מהרגע הראשון, כי גם לשכנים לא פשוט שבכל שנה מתחלפים להם מול העיניים בני נוער שבאים "לעזור לשכונה", ואת מזכירה שחייבים לתקן את התריסים כי עוד מעט חורף, האם הם יודעת למי לפנות בעניין? והאם היא לקחה מספריים לציפורניים?
לא קל לשחרר. אפילו לי, טיפוס אנטי-חרדתי בעליל. אבל עזבתי אותה שם, עם חששות עמומים מהצפה חוזרת בביוב ומהעתיד העצום והעצמאי שמתחיל אצלה ממש עכשיו. אלוהים, איך היא תסתדר?!
אנרגיה מתפרצת
במסגרת שנת השירות היא מתכוונת להתנדב, בין השאר, במסגרת של נוער בסיכון. מסגרת מאתגרת, עם בני נוער שעברו חיים אכזריים בכאבם, חבר'ה עם עבר ועם סגנון בוטה אבל גם עם אותה חינניות ואנרגיה מתפרצת ובלתי מתכלה של נעורים.
הזמנתי חברות שלי שעבדו במקומות דומים, שיעשו לילדה הכנה. בכל זאת, אין דומה פעילות בתנועת נוער בעיר מבוססת ובטוחה למפגש עם נוער שחווה הכל בחיים חוץ מתחושת ביטחון. "הם מלאי אנרגיה, הם צמאים לפעילות, תתחברי למקומות הבריאים והיצירתיים שלהם", אמרה חברה שלי."תעשי להם משחקים של התנועה, הם ימותו על זה. תהיי אמיתית. אל תשקרי אבל אל תגידי את כל האמת. אם הם ישאלו אם היית בחו"ל, תגידי שכן, אבל אל תספרי שכבר היית בשלוש יבשות. למה לנקר עיניים?".
"את תהיי בשוק מהשפה שלהם", אמרה החברה השנייה. "מהצעקות, מהקללות, מההתפרצויות. הם כל הזמן יבחנו אותך. הם ימציאו סיפורים ולא תדעי אם זו אמת או שקר. הם יבררו עלייך פרטים ואז ישתמשו בהם נגדך. הם ירדו על נקודות התורפה שלך. אל תיקחי את זה אישי. הם עברו הרבה בחיים וההגנה שלהם זאת התקפה. את צריכה להתחבר אליהם מהמקום הכי פשוט וטבעי, ואז זה יהיה משמעותי, גם להם וגם לך. תזכרי שמאחורי כל הקוצים והרעש הם בסופו של דבר מתבגרים כמוך עם אותה התמכרות לסמארטפון ואותם חלומות בראש".
ושיהיה לך בהצלחה.
מוכנה להתחרע
אחרי המפגש שאלתי אותה אם השיחה הפחידה אותה. "לא", היא אמרה בפשטות.
ולא מלחיץ אותה ללכת לשם? "קצת מלחיץ, אבל זה נשמע מעניין לאללה".
אין לה אלוהים, למתבגרת שלי. היא מוכנה "להתחרע" על החיים, לקפוץ למים, גם אם לא רואים את הקרקעית, לחוות את הכל בראבאק, בפעם הראשונה, בעוצמות שיחרטו בה לתמיד. כמה מרגש, כמה מפחיד- אבל פחד של התרגשות, כמו בחלק של הטיפוס לגובה ברכבת הרים: את יושבת בקרונית ומשקשקת ומתחרטת על הרגע שעלית, הנוף נפרש מתחתייך – אבל למי אכפת מהנוף ברגע זה– ואז את צונחת בתנופה, במהירות מטורפת, הבטן מתהפכת, את צווחת וצורחת- אבל את עפה.
היא עפה לנו. היא עפה לנו מהקן. כמה דברים שהיא תראה מהגובה, זה לא יתואר.
ואנחנו יושבים כאן על הקרקע ורואים אותה הולכת, עפה ומתרחקת, הופכת לנקודה קטנה, ואומרים לעצמנו, "זה טוב. זה נהדר. אנחנו גאים בה". אבל פתאום אנחנו גם מרגישים כמה שאנחנו מקורקעים, נייחים, מגושמים, חסרי אונים.
חלף רק יום אחד, וכמה שאנחנו מתגעגעים.
0
