מאת רן ישפה:
"אי אפשר להגיד לאדם: אני צריך לשים לך גבול, צריך להיות איתו שם."

מאת (ניסים סמדז'ה, מתוך קורס העמדה הפנימית)

מה עולה לך כאשר אתה שומע מורה או הורה אומר: "לילד הזה אין גבול!" ?
מופרע? חצוף? משתולל?
לאורך השנים מסיבות מגוונות: פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, המילה גבול הפכה למשהו מרחיק, מפריד ובעיקר במטרה להפחיד. אבל תפקיד הגבול הוא לא רק להפריד בין התחומים שמשני צידיו, אלא הוא משמש גם כנקודת המפגש ביניהם.

גבול בהווייתו הוא מרחב מכיל ומגן

כשתינוק מגיע לעולם, אין לו התחלה ואין לו סוף. הוא פוגש לראשונה את הגבול הפיזי באחיזת הוריו אותו. הגבול הפנימי נוצר, כאשר ההורים מזהים את הצרכים המתעוררים אצלו ונענים להם. מבחינת התינוק אין גבול לרעב ולבכי עד שיקבל מענה. ברגע שיש מענה לצרכים המתעוררים אצלו, כגון רעב או עייפות, נוצרת אצלו בנייה והפנמה של הגבולות.
אני רעב > אני בוכה > יש מי שעונה לצרכים שלי > נבנים הגבולות הפנימיים שלי.
הארגון החיצוני המכוון לצרכים שלו נותן לילד תחושה של סדר בעולם וכך יש לו מקום. וכשיש לו מקום, יש גבול אליו הוא גדל.

צפו בקטע מתוך "מטומטת": האם היא חיפשה את הגבול שהמנהל מנסה לתת לה?

ילד שאין לו גבול – זה ילד שאין מי שמכוונן לצרכים שלו

צרכים הם מרכיב מרכזי בחיינו. אנו צריכים כל הזמן משהו, ומישהו שייתן להם מענה, גם אם המישהו זה אנחנו בעצמנו. נחזור רגע לכיתה או הביתה, אל הילד "ללא גבולות", שמציק, מפריע, מרביץ או מסתגר בעצמו. מה עושים???

כנראה התעורר אצלו צורך בעקבות משהו שקרה או קורה לו כאן ועכשיו. המטרה שלנו היא לנסות לגלות יחד איתו את הצורך, וכשנצליח לתת מענה. אנו בעצם נותנים לו גבול להרגיש בטוח בתוכו מתוך הקשר בינינו.

נקודת המוצא, שהוא "רעב" כרגע (כלומר צריך תשומת לב, הסבר נוסף לחומר הלימוד, לפתור בעיה חברתית שנמצא בה, משהו שקרה בבית וכדומה) איננה אשמתו ובטח לא יעזור אם נשתמש בגבול חיצוני ונשלח אותו "רעב" מחוץ לכיתה, לנווה מדבר בו ימצא רק מים….

מי מאיתנו העובד עם ילדים ונוער בסיכון, יודע, שלצערנו רבים מהם גדלו ללא גבולות העונים לצרכים שלהם, עוד בינקותם. לכן הם מגיעים למפגש איתנו "מורעבים" בבסיסם עם תקווה שאנו נצליח לתת להם גבול – להיות אלו המצליחים להיות מכווננים לצורכיהם.

עכשיו צפו בבני נוער משתפים בצרכים שלהם, בסצנה מתוך תוצר של תהליך "תקשורת מקדמת":

אז איך עושים את זה?

בתכנית "תקשורת מקדמת", המשתתפים מפיקים "סיפורי וידאו" עכשוויים מתוך חייהם, במטרה להתבונן בעצמם, בבחירות ובמציאות שלהם. בעקבות הסצנות שהם מייצרים, הם מקיימים דיאלוג עם המנחה המיומן, וחושבים על אלטרנטיבות נוספות להתמודדות. ההתנסות בצילום החלופות והדיון עליהן, מאפשרים לגלות את יכולות הבחירה וההזדמנויות להתפתחות.